אני לא יודע, אולי זה מצחיק ואולי זה עצוב, אבל מכל זווית
החיים נראים שונים לגמרי. אתה יכול לנחש מה השני חושב, אתה
יכול גם לשאול אותו, אבל אז תצטרך להחליט אם להאמין או לא, אתה
עדיין מנחש. אתה יכול גם לנחש ולשמור את המחשבות שלך לעצמך,
להתנהג לפי איך שאתה מנחש שהשני חושב, אבל שוב, אולי אתה
טועה.

עכשיו חזרתי מהים, השקט הזה שמלווה את הגלים נראה מזויף
במציאות שלנו, כמו קולות של מלחמה בשוויץ. ישבתי והקשבתי לים,
חיכיתי שהצלילים ייפסקו, ינדדו לחוף אחר, כמה שיותר רחוק
מהמזרח התיכון, אך הם המשיכו. חיכיתי עד שהתעייפתי, ארבע בירות
בשמש זו עבודה בכלל לא קלה, כמעט כמו ארוחת חג במשפחה של
בשלנים.

ידידה טובה שלי התקשרה, היא רצתה להודיע שהיא באה לבקר, פתאום
תפסה חשק לנסוע לתל אביב, "אני יכולה לנסוע ב 480 ונפגש ברכבת,
או שאני יכולה לקחת אוטובוס לבר אילן ולבוא ישר אליך, מה אתה
מעדיף?" היא שאלה. בדרך כלל זו החלטה חסרת משקל, כזו שלוקח לך
לענות עליה כמה שניות, מקסימום עשר. אבל היום, כל החלטה כזו
יכולה להיות גורלית ביותר, הם הרי מתפוצצים, האוטובוסים. רציתי
לשאול אותה איך זה שהיא מניחה את הגורל שלה בידי, אך שתקתי,
אנשים מעדיפים לא לדבר על המצב, אם נעצום את העיניים הכל
ייעלם, כנראה שכולנו ילדים. "תבחרי את" אמרתי לה, לא הייתי
מוכן לשאת את האשמה אם יקרה משהו, מחשבה די אגואיסטית, אבל אני
והגורל כבר מזמן גמרנו, במיוחד בכל מה שנוגע לאחרים.

בכל דרך יש סימנים, תמרורים, חלק מהם ברורים וחלק נסתרים. יש
כביש אחד, בצפון, שאפילו שאתה מכיר אותו ממש טוב אתה עדיין
תמיד תפנה בפנייה הלא נכונה, מי שרוצה יכול לראות את הכביש הזה
כמטאפורה לחיי, מי שלא יכול לראות את הבית שבו גרתי חמישה
חודשים, באחת הפניות של אותו כביש. לא ממש גרתי בבית הזה, רק
ישנתי שם, אצל ידידה. בתקופה שברחתי מדברים, הסתגרתי אצלה
וכתבתי ספר. לא יצא מזה משהו יצירתי מידי, גם לא מעניין, סתם
ספר בינוני. כל פעם שנסעתי לקניות לקח לי שעה לחזור, למצוא את
הפניה הנכונה, אין בכביש שום תמרור שמצביע לכיוון של הבית שבו
גרתי, וכל הפניות נראות אותו דבר. אבל יש סימנים, די נסתרים,
כמו למשל סדק בכביש, או עץ שלא קשור לנוף. במשך הזמן אספתי
סימנים, אך עדיין התבלבלתי, זה נשמע די מוזר, כל כמה ימים
לנסוע בכביש ועדיין לא להכיר אותו, אך אפילו בני המקום
מתבלבלים כשהם חוזרים הביתה. אחרי חמישה חודשים נסעתי לקניות,
בדרך חזרה עדיין לא זיהיתי את הפנייה הנכונה, אך הרגשתי כבר
מוכן לחזור, לכן נכנסתי לבית וסיימתי את הספר במהירות, גם כך
הוא היה על כלום אז יכולתי לסיים את הספר במקום שאליו הגעתי
ומייד חזרתי למרכז. לא חזרתי הביתה עם יצירה גאונית, אפילו לא
עם משהו טוב, אבל עם לב שלם.

יש אחת, במקום כלשהו בעולם, שיושבת עכשיו על ספסל, היא משקיפה
לים וחושבת על שורות משירים. היא עוד לא יודעת שאני אפגוש
אותה, גם כשאספר לה על היום שבו ישבה על ספסל היא לא תאמין,
אבל אני יודע שהיא שם, ראיתי אותה כשעצמתי את העיניים. כשניפגש
היא תגיד לי שאני מוכר לה, אני אחייך בלב ואשאל אותה היכן היא
גדלה, מה היא עשתה בצבא, אם היא היתה בנוער העובד, את כל
השאלות האלה ששני אנשים שואלים כשהם מנסים לברר איפה הם נפגשנו
בעבר. אחרי שבוע אני אספר לה שידעתי שלא נפגשנו, ששאלתי רק
בשביל שלא תבהל, אולי היא אפילו תחשוב שאני משוגע, אבל בפעם
הראשונה שנעצום את העיניים ביחד היא כבר תבין הכל.

בין שני קטבים אני נמשך, אחד פה והשני שם, לאחד אני לא יכול
לחזור ולשני אני לא בטוח שאני רוצה ללכת. להוא שאני לא יכול
לחזור אליו, בטח יש דרך, אבל אני צריך מאוד לרצות בשביל למצוא
אותה, לשני אני רוצה ללכת, אבל לפעמים אני חושב שאני כבר שם,
ואם באמת אני אחליט ללכת אני אאבד את המקום שבו אני נמצא, שזה
יכול להיות המקום ההוא. האחת, שיושבת על ספסל, עכשיו קמה,
מטיילת על החוף, היא זו שבזכותה אני לא אצטרך להכריע בין שתי
בחירות שכל אחת מהן מחביאה בתוכה התפשרות. איתה יהיה לי ברור
מה אני רוצה ואני אבוא אליה ללא שום התלבטות.

כשאני כותב סיפור אני כבר מחכה לסיים אותו, אין לי סבלנות
לחכות איתו יותר מידי לפני שאני מראה אותו לאחרים, "אז אתה
כותב בשביל עצמך או בשביל אחרים?" אחת שלבשה חולצה וורודה שאלה
אותי בפאב שבו נפגשנו. לא ידעתי מה לענות לה, אני זוכר שפעם
כשהיו שואלים אותי את זה היתה לי תשובה מוכנה, אבל היא היתה כל
כך יפה שפחדתי להגיד מילה לא נכונה, או סתם לא מרשימה. אז
הצבעתי על החולצה שלה ושאלתי אותה אם היא לובשת אותה בשביל
להרגיש יפה או בשביל שאחרים יחשבו שהיא יפה. בסוף הערב לקחתי
אותה אלי לדירה, מאז הבוקר שלמחרת לא ראיתי אותה שוב.

לדברים יש נטייה טבעית להסתדר, אני כמעט בטוח בכך. אתה נפצע
מאחת ומייד מגיעה אחרת שמשכיחה את הכאב, עד שהיא פוגעת ומפנה
את מקומה לבחורה נוספת. יהיו שיטענו שזהו גלגל האהבה, יהיו
אחרים שיגידו שהפצע נשאר וזו רק אשליה, אך בסוף תמיד מתגלה
האהבה שנשארת לנצח.

גם כאשר החיים מכים בכל כוחם אנחנו עדיין ממשיכים ללכת, לא
נשברים, צועדים רגל אחר רגל למקום אחר. החבטה הכי חזקה מפילה
אותך לרצפה אך מייד לאחר מכן אתה קם. החיים ממשיכים ואתה ממשיך
איתם, את הכל אנחנו שורדים, אין לנו שום ברירה אחרת, חוץ
מלהמשיך ללכת.

הקסם של הזכרונות שנוי במחלוקת, הם מעוררים בך תחושה נעימה,
עונג על דבר שהיה, אך הם מכאיבים, נותנים מעוף לגעגוע. כך גם
העצב של הסיפורים, יוצר תחושת ריקנות לאחר הקריאה, מכה בנפש,
אך יחד עם זאת גורם לך להרגיש חי, מעביר בגופך תחושת אושר
חמצמץ שקשה להסביר.
אני לא אשכח אותך, את עבורי זיכרון של סיפור עצוב.


האורות של פנסי הרחוב מרצדים על דגלי המדינה שניתלו לכבוד יום
העצמאות. במרכז המסחרי הישן, ליד הקיוסק שקירותיו מקולפים,
עומד אדם וצועק לעוברים ושבים, הוא מדבר על סוף העולם, חוזה את
נפילת הדמוקרטיה, צופה מלחמה ובוכה ביגון. ביום העצמאות לפני
שבע שנים אשתו עזבה אותו, חמש דקות לפני שהזיקוקים נורו לאוויר
העמוס של המרכז המסחרי הומה האדם.

ישבנו שלושה אנשים בתוך חדר חנוק מעשן סיגריות. המתח באוויר
זעק בעוצמה, זרמים בלתי נראים נעו בין שני חברים וידידה. אני
ישבתי לידה, היא התכרבלה בזרועותיי, החבר ישב על כיסא. הוא
בדיוק חזר מהודו, מסתיר בליבו אהבה לזו שבין ידיי, אני גיליתי
את הרגשות בזמן שהוא נסע, היא לא הבינה מה קרה בין כולנו.
חשבתי שהפעם הכל מסתדר, שהצלחתי להבין את סימני הדרך, בטח גם
היא חשבה. חברות דורשת קורבנות, ליבי הפצוע שוב התנדב לשלם.
החבר כיבה את הסיגריה במאפרה וחייך אלי, כבר ידעתי שבחרתי בו,
הידידה כבר תמשיך להבא ברשימה.

אני לא יודע, אולי זה מצחיק ואולי זה עצוב, אבל מכל זווית
החיים נראים שונים לגמרי. יש אלפי דרכים להסתכל על העולם,
כשאתה מביט באהבה החיים נראים מצחיקים, כשאתה מביט בכאב החיים
נראים עצובים. ההיא בוורוד בטח מצאה את האושר בנסיעה הביתה
מדירתי, הידידה הטובה חזרה לירושלים בשלום, הים ממשיך ללחוש
בשלווה, הכביש בצפון עדיין לא ברור, ההוא במרכז עוד עומד
וצועק, את כבר מצאת לך בחור שלא יעציב אותך ואני לכיוון האחת
שלי עוד צועד, עם שתי רגליים כושלות מנסה לגמוע את המרחק שביני
לבינה, עם אסטמה קשה אנסה לשאוף את כולה, מבחוץ זה בטח נראה
מצחיק, מכאן זה נראה עצוב.