היא תמיד נמצאת שם,
להבה קטנה.
מחכה שהתקווה תמלא את ליבי,
מבעירה אותו באש אמונה -
תמימה
חורכת אותו
שורפת
כואבת
מכלה את נשמתי המתגלגלת,
מנסה לכבות את ישותה הבוערת.
וגם לאחר שהפכה לגחלים אדומים -
אודים עשנים.

יבוא אז הכעס
כעס עצמי ויחבוט בנשמתי המפוחמת
על תמימות
ויחבוט על תקוותה ואמונה
ויחבוט.
וישאיר ממנה אפר דק.

אך אותה להבה קטנה תמיד נשארת,
עורבת ללב המשתקם.
לכי ממני תמימות יקרה,
שלא אוכל להאמין יותר להבטחות שקריות,
שלא אצטרך יותר לבעור מפנים,
בגלל מילים של אחרים,
בגלל יחסם של אנשים זרים,
ובמיוחד זילזולם של אהובים.