הוא בא.
ישבנו שם. כאילו אנחנו עוד פעם בני שש, ציפה שנזמין הרבה
ממתקים- עוגות, גלידות. שטויות.
הוא הזדקן. השיער האפיר, וגידל קצת כרס. הוא גם חזר לעשן.
ישבנו שם, והוא עישן סיגריה אחרי סיגריה. בטח מלחץ.

למרבה הפלא, מצאנו על מה לדבר. לימודים, ודברים שטחיים וכלליים
כאלה. אפשר אפילו להגיד שהשיחה זרמה.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא חושבת שאי פעם כאבו לי ככה
הלחיים- מחיוך מזויף. כי חייבים לצחוק, אפילו שזאת הפעם
השמונים שהוא סיפר את הבדיחה הזאת על הזבוב והרגליים.
ואז, באמצע המשפט שלו, תוך כדי שאני מהנהנת בהסכמה ובעצם רוצה
שהוא פשוט יפסיק, עלתה מחשבה בראשי- מה יקרה אם אני אצחק? פשוט
אפרוץ בצחוק המתגלגל שלי. הצחוק הפרוע הזה שיכול להרעיד
עולמות.
הוא לא היה מבין מה ירד עלי. אולי היה חושב שהשתגעתי.
אוי לא... רק לא זה...
רציתי לצחוק. שהוא לא יבין מה קורה.שלא ישב שם כל כך רגוע
ומבסוט, שלא יחשוב שהכל בסדר. שישאל.
ואולי מי זה נגיע לאנשהו, למשהו.

וישבנו שם.
והוא שאל אם יש לי חבר. לא, אין.
איזה מן שאלה זאת?!
מבחינתו לא הייתי קיימת שלוש שנים, והוא שואל אם יש לי חבר?!
חוץ מזה, איך הוא שואל בצורה ישירה כזאת, ועוד הוא.
אז שאלתי אותו בחזרה, אם לו יש חברה. למה לא? אם הוא שואל, אז
גם לי מותר!
הוא אמר שלא. זה היה צפוי. הוא תמיד בא כשהוא לבד.
ו"שוכח" כשיש לו חיים. כשיש לו עיסוק.
אחרי השאלה הזאת הוא הסתכל עלי קצת אחרת. לא ציפה שאהיה
ככה.רוב האנשים לא מצפים מהילדונת, עם העיניים הכחולות וגומות
החן, להיות ככה.
זה נחמד דווקא. להיות קצת מזה וקצת מזה.
לשגע אותם.

ופתאום, הוא מציע לנו סיגריה.
סיגריה!!!
ניתוק מוחלט. בעצם, מה ניתוק? הקשר בכלל לא היה קיים!

אני לא מצליחה להחליט מה זה היה יותר- מעוות או מצחיק.
אבא שלי הציע לי סיגריה.