הגעגוע אליה אוכל אותי מבפנים. למרות כל מה שהיא עשתה לי, כל
מה שהיא אמרה, הזלזול, הלגלוג, הכאב העצום שהיא גרמה לי, אני
עדיין אוהב אותה.
לא יודע למה אפילו. לא מגיע לה שאני אוהב. אבל הרגש הזה שתמיד
מצליח איכשהו להשתלט עלי לא עוזב אותי. היה לי חבל לאבד אותה
אבל זה היה צריך להיגמר כי פשוט זה לא הצליח. אבל בגלל טמטום
וטיפשות של אחד מאתנו (לא יודע של מי, יכול להיות של שנינו)
שלוש שנים של ידידות פשוט הלכה לעזאזל. וזה יותר כואב לי
מהפרידה עצמה. הבטחתי לעצמי לא להרוס קשרי ידידות עם אנשים
שאני נכנס איתם למערכת יחסים וזאת הפעם הראשונה שאני לא עומד
בזה. אבל אני סוטה מהנושא.
אני צריך למצוא את הדרך לא להיקשר כל כך למישהו, ואולי אז
הפרידה, הכאב והגעגוע לא יהיו כל כך גדולים. אם הכאב אני בדרך
כלל יכול להסתדר אבל הגעגוע... זה מה שהורג אותי מבפנים. אני
רוצה לדבר איתה, לראות אותה, אבל אנחנו כבר לא מדברים.
אז טיפ לכל אלה שבקשר או מתכוונים להתחיל קשר, אל תקשרו
לבן-אדם השני יותר מדי אחרת כשזה ייגמר (וזה בדרך-כלל נגמר)
הגעגוע, ולא שום דבר אחר, יפגע בכם הכי קשה. לא הכאב הראשוני
של הפרידה ולא שום דבר אחר, רק הגעגוע.
ועוד טיפ, תשתדלו לסיים את זה טוב ולא בריבים טיפשיים כי
אחר-כך אתם תצטערו על זה כל-כך. כמו שאני מצטער על זה עכשיו,
כי אני כל כך מתגעגע.