בקבוק האמרטו שנשבר באותו בוקר שרבי של אמצע ספטמבר, העיר את
וובר משנתו הערבה על הנדנדה בחצר. בתחילה זקף את אוזן ימין
ואח"כ את אוזן שמאל, התהפך על גבו, הקשיב לרחשים ולקולות
שמילאו את האוויר החם ובעצלתיים מתח את רגליו הקדמיות, הוסיף
קימור גב סמלי וסיים בקפיצה על ארבע רגליו. זה היה בוקר חם
והביל ללא ספק אך בצל עץ האקליפטוס הגדול היה נעים וקריר. וובר
זינק על אדן החלון ונאלץ להתפתל בין אדניות הגרניום הצבעוניים
עד שהגיע לפתח הצר שהיא היתה משאירה לו. היום, להפתעתו גילה
וובר כי לא הושאר לו כל מזון על השיש,(מעשה חמור לכל הדעות)
היו שם רק שאריות חלב חמוץ מאתמול אשר לא חתול כוובר  יביט בהן
אפילו פעם אחת מיותרת. וובר דילג מן השיש לרצפה ורחרח את
האוויר שהריח כסכנה של ממש. ריח האמרטו עמד באוויר והגיע כבר
לכל פינה מפינות המטבח, וובר חש אי-נוחות הולכת וגדלה.
היא ישבה על הרצפה, יחפה, בחליפה בהירה ומוכתמת ובכתה. וובר
פסע בין שלוליות המשקה הדוחה עד שהגיע אליה ונאלץ להפעיל את
קסמיו, התחכך בה , גרגר וקפץ על ברכיה, הוא היה רעב! היא הרימה
אליו עיניים אדומות וחייכה "אני לא יודעת מה הייתי עושה
בלעדיך", היא העבירה ליטוף ארוך על גבו.  וובר לא ידע מה היא
היתה עושה, אבל הוא בהחלט ידע מה הוא היה רוצה שתעשה. שתקום,
שתיגש לארון ותוציא משם קופסת פריסקיס - דגי אוקיינוס! בחיי,
הוא חשב, איך אפשר לשמור על יחוס חתולי בבלגן הזה? ועוד על בטן
ריקה...
מה הוא בסה"כ מבקש? מזון ראוי (רצוי בטעם דגים), מעט חיבה
וליטופים, שלעולם לא תסרק אותו עוד במברשת הורודה ההיא ובעיקר
שקט. קצת שלווה, למה שלא תלך? והוא יוכל לשוטט בבית הריק,
ללכלך את כורסאות השמנת בבוץ שהביא מהגינה, לרדוף אחרי פרפרים
ושממיות ואז כשתחזור הביתה יביט בה במבט מיתמם והיא שוב תכעס
על עצמה " איך? איך הצלחתי למצוא חתול כל כך שחור שילכלך לי את
הבית הנקי שלי" והוא יתחבא מאחורי ארונית הטלוויזיה עד יעבור
זעם וייצא רק כאשר יהיה בטוח שסכנת מברשת השיער האיומה ההיא
נעלמה.
בסך הכל היא  היתה באמת בסדר, והוא די חיבב אותה. הריח הרע
שהתפשט בחדר הזכיר לו איך לפני שנים, התחבא בקרן רחוב סואן
אחד, מבוהל ומאויים,  מכל מכונית שעברה ומקול טפיפת צעדים  אשר
גרמו לפרוותו השחורה לסמור. הרעב הציק לו וגם לילל כבר תש
כוחו, ארבעה ימים מאז אמו נעלמה וכעת ניסה לאזור אומץ ולצאת
מהכוך הקטן בתקווה למצוא משהו לאכול. ואז  נשמע קול מרגיע קורא
לו "פסססססס...פססססס" הוא לא הבין מה משמעות הקול אך היה בו
משהו מושך עד כדי הפנוט. משהו בקולה  החזיר אותו לימים רחוקים
וחמים בחיק אימא. הוא ראה יד מושטת מתקרבת אליו. מיד אח"כ מצא
את עצמו מיטלטל בחיק יצור גדול ודי מפחיד, כמה דקות עברו עד
שנרגע מחום הגוף שהזכיר לו את אמא ונרדם....
וובר התנער מן הזכרונות. היא עדיין אחזה אותו וליטפה אותו ו..
בכתה  לתוך הפרווה. רגע... רגע.... מילא להתחכך בו בניגוד
לרצונו, מילא להשמיע לו מדי ערב כל מיני קולות אדיוטים של
חיבה, אבל להרטיב את הפרווה המבריקה ומלאת הוויטמינים שלו? לא,
לא עד כאן!  וובר הצליח להימלט מידה , התיישב במרחק סביר והחל
לנקות את עצמו. אחד הכללים החשובים ביותר בטיפוח הוא ניקוי
הפרווה באופן יומיומי ווובר כחתול המודע ביותר לעצמו הקפיד על
כך באדיקות. גם לאחר שסיים את הרחצה היומית, היא עדיין ישבה על
הרצפה, וובר הביט סביבו בחשדנות, ולראשונה שם לב שההוא עם
הנעליים המצוחצחות איננו! וובר נזכר כעת מה הביא אותו פנימה
מלכתחילה, הבטן הריקה הציקה לו והרעב גבר, הוא החל להתחכך בה
והביט בה בעיניים אומללות. "טוב, טוב אני קמה"  אמרה והלכה
להביא יעה לאסוף את השברים. וובר היה  סוף סוף מרוצה, קפץ מיד
על השיש ופסע הלוך ושוב בציפייה גוברת. "הוא הלך" היא אמרה "
והוא לא חוזר" מצוין, אמר וובר לעצמו. קופסת דגי האוקיינוס
נפתחה וריח חלומי התפשט באוויר, ריח ששום חתול עלי אדמות מסוגל
לעמוד בפניו. בין נגיסה לנגיסה נזכר במה שאמרה וחשב "ממילא הוא
רק הפריע לשקט כאן" וובר הנהן תוך כדי זלילה בהנאה מרובה,
אצבעה החלה זולגת נוזל אדום. "הייתי אומללה" היא אמרה. ווובר
אשר קיבתו נרגעה מעט, נזכר איך ההוא הסתובב ברחבי הבית  כמו
חתול שליט ענק, בערבים הוא לא היה מוכן שוובר יישב לצדם על
הכורסאות הנוחות בסלון ובטח שלא יתקרב אליו. "הוא לא נושך" היה
היתה צוחקת והוא היה אומר ש"חתולים זה שק של חיידקים". האמרה
השנונה הזו היתה מעלה מיד חיוך זדוני על פניו של וובר והוא היה
פותח מיד בסדרת התחככויות ויללות לתשומת-לב כשזה היה מחזיר לו
בגל התעטשויות אשר אפילו חתול אמיץ כוובר לא עמד בהן והיה ממהר
להסתלק ולבדוק מה המצב אצל החבר'ה בשכונה ולנשום קצת אוויר
פחים צלול.
גם ימים רעים יותר היו, שניהם היו עומדים במטבח וצועקים.
בתחילה וובר היה נשאר בסביבה בגלל הסקרנות, הוא היה יושב על
השיש והיא היתה נשענת על השיש ומלטפת אותו בעצבנות. עד אשר
הטונים היו מתחילים להיות גבוהים מדי בשביל אוזניו הרגישות
והליטופים היו מתחילים לעצבן אותו, אז היא היתה מקבלת נשיכה
קלה ומיד הוא היה רץ להתחבא מאחורי המקרר. והיא היתה בוכה
ואומרת " אם אתה אוהב אותי, אתה צריך לקבל אותי כמו שאני"
ווובר היה מהנהן בהסכמה מאחורי המקרר וגם משחק הוקי עם חיפושית
שטעתה בדרכה. או ימים אחרים אשר היה שומע אותו אומר לה " את
צריכה לעבור לעיר, אני לא מבין מה את מחפשת כאן" והיא היתה
אומרת " טוב לי כאן, יש לי את השקט שלי לעבוד וליצור, בשביל מה
לי לעבור" והוא אמר "כי אני שם" והוסיף "תוכלי לקחת גם אותו"
ושניהם הביטו בוובר שעשה עצמו שקוע בציד רפרף ענק. "גם בעיר
אפשר לגדל חיות, בעיקר חיה כמו חתול" וובר התכווץ בכיסא הנדנדה
הישן - העיר, הרחובות הסואנים, הילדים האכזריים, פחי הזבל
הגדולים אשר נשלטים על ידי כנופיות חתולי פ"ז (פחי-זבל) ואוי
לחתול קטן, רעב ומפוחד אשר מנסה לחטט בפח אשר שייך לחתולי הזבל
הג'ינג'ים או לכנופיית שתומי העין וקטומי הזנב, הו לא! הוא לא
חוזר לשם! וובר רעד מאימה עד שהיא הרגיעה אותו בליטופים "אני
צריכה את המרחב" היא אמרה והרימה אותו "אני לא עוברת לעיר".
וובר היה מאושר. אך הבעיה היתה תמיד הוא. הוא לא אהב אותו,
כמובן שהרגש היה הדדי אבל היא אהבה אותו ובלילות שהוא היה
נשאר, וובר היה בחוץ. אמנם יאמר לזכותה כי תמיד השאירה לו פתח
בחלון של המטבח כדי שאם יהיה לו קר הוא יוכל להיכנס. היא היתה
תמיד טובה אליו.
לאחר מריבות סוערות במיוחד (הוא זכר אותן היטב כיוון שתמיד הן
אירעו סמוך לארוחת הערב שלו ובגללן נאלץ להמתין) היא תמיד היתה
אומרת לאחר שתיקה ארוכה "טוב, די, אפשר לפתור את זה, בוא נפסיק
לריב" והוא היה שותק ולבסוף הם היו מתחבקים והולכים לחדר
וסוגרים אחריהם את הדלת ושוכחים שוובר בכלל בבית ועדיין מחכה
לקופסת דגי האוקיינוס שתיפתח.

לאחר אותו בוקר שרבי של אמצע ספטמבר הגיעו ימים גשומים. וובר
היה יושב איתה על הספה הבהירה בסלון ומתחמם מול התנור, או
לחלופין יושב על אדן החלון במטבח ומביט על הטיפות המזדחלות על
הזגוגית, לפעמים הוא היה מנסה לתפוס אותן ללא הצלחה. אבל למרות
שהיה חם ונעים בבית והוא לא הי ה בסביבה יותר והיא אפילו הרשתה
לו לישון על הכרית שלה ולגרגר ולחלום כל הלילה חלומות מלאי
הרפתקאות, וובר הרגיש שמשהו חסר לו, הוא הרגיש שהוא חייב לצאת
. אז יום אחד הוא חמק דרך החלון ויצא החוצה. רגליו הוליכו אותו
אל הפארק הגדול שם התנהלו מסיבות חתולים סוערות ערב ערב. הפארק
המה חתולות חושניות ומפתות אשר העבירו את וובר על דעתו, הוא
נסחף לקול יללותיהן וגרגוריהן המתפנקים, היה זה גן העדן של
החתולים. ימים חלפו, שבועות ווובר שכח כבר כי היא יושבת לבד
בבית וההוא כבר לא שם מזמן. מוחו החתולי היה מהופנט, הוא שט עם
הזרם בשיט תענוגות ללא חרטות.
באביב, השתנה יחסן של החתולות אליו, כולן היו שמנות ורעות
והדפו את וובר הכחוש מעל פניהן. וובר הביט סביבו ומצא את עצמו
לבד, אף זכר אחר לא נשאר בסביבה רק הוא ועוד כמה חתולות זועפות
אשר עדיין שוטטו בפארק. היה  קר למרות שהשמש זרחה ופתאום בהבזק
פתאומי נזכר בתנור החם והמפנק ונזכר שהיא היתה לבד כל החורף -
הוא שכח אותה. אם לומר את האמת הדבר עליו הוא פינטז יותר מכל
היתה קופסת דגי האוקיינוס שלו אבל הוא באמת התגעגע אליה. הוא
פנה אל עבר הבית שהיה שלו ורחרח את האוויר עדיין היה ריח קלוש
בפינות החצר שהעיד על שלטונו המתערער, אך עדיין שום ריח של
חתול אחר. וובר דידה לאיטו לכיוון הבית, הוא היה כחוש ומרוט
ובקושי טיפס אל אדן החלון, לשמחתו הרבה, בחלון נשאר הפתח הצר,
היא זכרה אותו.
"ווברררר" נשמעה קריאה רמה. הוא הרים את עיניו והיא היתה שם עם
השיער האדום המתולתל שלה והבגדים הבהירים, וובר מייד הרים קול
גדול ויילל יללות של שמחה. היא התנפלה עליו בחיבוקים אך לאחר
מס' דקות נרתעה "איפה היית? חתול בוגדני שכמוך!!!" וובר שלא
ידע מה זה בוגדני יילל יללות של אושר "כל-כך הרבה לילות חיכיתי
לך, הייתי בטוחה שקרה לך משהו". וובר היה שמח להמשיך בדו-שיח
המרגש הנ"ל אך הבטן הציקה לו מאד והוא הביט בה במבט מתחנן
"שכחתי, נו שכחתי איזה חתול אינטרסנט אתה" וובר הנהן ,אבל בגלל
זה את אוהבת אותי, אמר לעצמו. היא הוציאה מהארון קופסת טונה,
אמנם זו היתה ירידה באיכות המזון שידע בבית הזה, אבל כרגע וובר
לא היה בררן ואנינות טעם לא היתה במקום.
לאחר ששבע ישב שעה ארוכה והתרחץ מכף רגל ועד ראש. הוא ידע כמה
היא רגישה לניקיון והחליט לעשות לה קצת נחת, כשהביט בה שנית
ראה שהיא רזתה מאד ונוספו לה עוד קווים רבים ליד העיניים.
לוובר לא היה איכפת, היא היתה בשבילו יפה כמו שתמיד היתה.
בסלון ניצבה עבודה ענקית של משהו שנראה כמו משולש גבינה צהובה
ענק לוובר, אבל היא הסבירה לו שזאת העבודה הכי חשובה שלה,
תכנון של איזשהו מבנה למוסיקה, לא שוובר הבין הרבה במוסיקה.
הוא ניסה להיכנס דרך הפתחים הצרים של המבנה וכמעט מוטט אותו,
אך לבסוף איבד עניין. הטלפון צלצל והיא דיברה בלחש לשפופרת
ואח"כ  באה לשבת לידו על השטיח, "זה היה  הוא" היא אמרה וובר
הביט בה בחשדנות "הוא רוצה לבוא" בשביל מה???? אני לא מספיק
לך? "סתם, בשביל לראות מה אני מציגה, אתה יודע שהוא בעצם מעסיק
אותי" וובר לא ידע. "טוב, העיקר שיש לי אותך" היא ליטפה אותו
ואז הלכה. בערב הוא הגיע , וובר נמנם על כיסא הנדנדה מול התנור
הגדול, הוא האזין לשיחה רק בחצי אוזן כיוון שהיה קצת עייף, עד
ששמע כי מדברים עליו , שתי אוזניו נזקפו. " אז מה ? הוא חזר
בסוף" הוא אמר "תראה איך שהוא רזה" היא אמרה "אמרתי לך שאין מה
לדאוג ככה זה אצל זכרים". היא שתקה ואחר כך אמרה "הזמנתי תור
לוטרינר, הוא אמר שסירוס זה ניתוח מאד פשוט ולא מסוכן " וובר
קפץ כנשוך נחש, לא..לא ... מה את חושבת שאת עושה? אני אף פעם
לא אעזוב יותר את הבית, אני מבטיח... אני אף פעם לא אעזוב
אותך...וובר איבד את היכולת לחשוב לכמה רגעים מרוב אימה ואז
שמע אותו "את השתגעת?" הוא אמר " את יודעת מה זה אומר?? את
לוקחת ממנו את כל מה שהוא, אין לו חיים בלי זה" וובר התחיל
לחבב את ההוא. " אני רואה שאתה לוקח את העניין באופן אישי" היא
חייכה "אבל כל זאת אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו" היא
אמרה והסתכלה עליו באהבה. סדיסטית... סינן לעצמו וובר..
רוצחת... היא ירדה לגמרי מהפסים. "אני רוצה לחזור" וובר הופתע
מהתפנית הפתאומית שהשיחה הזו לקחה. רגע...רגע... הוא היה באמצע
הגנה על מהות המין הגברי שלא ישתפן לי פה....מה קורה לך? "אני
לא בטוחה שיש כבר לאן לחזור" היא אמרה כאילו הבינה בדיוק על מה
הוא דיבר, וובר התחיל להתייאש מהמשפטים הסתומים. "אני רוצה
לנסות" הוא אמר. "תראי" הוא הוציא משקית קטנה קולר בצבע אדום
בוהק "הבאתי לו משהו שימושי, זה קולר עם חיישן שמחובר למערכת
המחשב של השירותים הוטרינריים, ככה תוכלי לדעת תמיד איפה הוא",
הוא חייך אליה. היא שידעה כמה קשה היתה לו המחווה הזו קראה
לוובר ולאחר מספר פיתולים נמרצים מצידו ענדה לו את הקולר. וובר
הצליח לבסוף להשתחרר אך הדבר הזה חסם לו חצי מהאוויר החופשי ,
הוא התפתל עוד זמן מה בניסיון להיפטר מהנגע אך ללא הועיל
ולבסוף ויתר. "זה במקום סירוס" הוא דיבר אליו בפעם הראשונה,
"איך אני בשבילך?" וובר דווקא אהב את מה  ששמע וקיפץ קפצוצים
עליזים אל המשקוף ובחזרה כי חשד שמסתתר שם עש וסתם כי הוא היה
מאושר. כאשר חזר מטיול הערב שלו בגן של השכנים ולאחר מריבה
נמרצת עם החתול הסיאמי המטומטם שלהם חזר וראה אותם יושבים
מחובקים מול הגבינה הצהובה הגדולה וכבר לא היה אכפת לו שהוא
יושב שם איתה, אחוות המין הגברי ניצחה וכעת כאשר האיום סר
מעליו אט אט שקע וובר בנמנום חתולי חסר דאגות .