יומן: יום שני, 14 בינואר 2002.

ימים שנראים כמו סתיו
@עידכון ראשון ממחשבי מזה חודשים רבים...
לקח לי כמה ימים לשבת לכתוב, כפתור העידכון נפל עלי בהפתעה,
מסתבר שהוא הסתתר כל החודשים האלו כמה לחיצות עכבר למטה, ובלי
גלגלת איך הייתי אמורה לדעת? בכל אופן אני כאן.
חזרתי לסופ"ש, ונשארתי כדי לשפר בגרויות, פרפקציוניסטית אני
וזה ידוע עוד מתקופת הבגרויות.. וואו כמה זמן שאני כותבת. בכל
אופן אני נפטרת מכל המגנים שהורידו לי, ומעלה ציונים... גם סוף
כל סוף זכיתי לראות ולחוש בתעודת הבגרות שלי... וזה לא רע.
הבעיה היא עם המתמטיקה, אבל בשביל זה יש זמן. עכשיו אני אצל
ההורים לוקחת הפסקה מהמכינה ולומדת. (אם רק אצליח לנתק עצמי
מהמחשב) החברים שלי נמצאים עכשיו בעין גדי, חפירות הצלה של
הכפר היהודי הקדום ביותר שנתגלה במאה השניה לספירה, זה אומר
שהשבטים לא יצאו לגלות אלא נשארו בנגב או משהו כזה, "מרתק", נו
טוב אני לא שם מה אני מעבירה ביקורת, פרזיטית...
סוף שבוע מיוחד היה לי, סוג של המשך של עלילות ירושליים שלי,
שנגמרו בזה שבמקום לרדוף את המכינה לאדרת חזרתי בלילה לת"א
(פשוט כי כשנזכרתי שירדה השמש האוטובוסים לאדרת כבר נגמרו)
ולמחרת הצטרפתי אליהם לסיור בעמק יזרעאל חיפה והצפון, רק שבת"א
ישנתי... השאלה היא איפה. הגבר שלי היה בבית, עסוק במיני דברים
דיי חשובים וידעתי שאני נופלת לו על הראש, כך שצילצלתי אליו
סירובו לא הפתיע אותי, הבעיה ששכחתי את מספרי הטלפון של כל
חברי בבית, מן פתק מגילתי כזה שאני מסתובבת איתו, ואני במספרי
טלפון דיי חלשה, כל מה שאני זוכרת הם אקסים וכ"ד או אנשים
שגרים חיפה וצפונה, כי שש שנים באותה כיתה זה מספיק כדי לזכור
מספר. אקסים זה די לא בא בחשבון, אבל, אבל, אבל אני חייבת
לישון איפשהו המוח רץ שפרפרת הטלפון הציבורי עוד בידי והוא
נושם מעברה השני רחוק כל כך, ואני כמהה אליו, מתגעגעת, לא
ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, ועכשיו כשכבר חזר ואני צריכה אותו
אי אפשר. המאהב שלי, אין ברירה אחרת, אני זוכרת אותו, תן לי
אישור, גבר שלי, אני מבטיחה, נכון אני יודעת את כל מה שעשיתי,
אתה גם יודע שאני מצרה על כך, אבל אני חייבת לישון איפשהו, אנא
הרשה לי, והקול שלו שהיה שמח כל כך התחילת השיחה לשמוע אותי
מתכרכם, מתעקם, מתעוות בכאב, והוא מאשר, מבטיחה להתקשר כעבור
רגע, מבקשת שיבטח בי... הוא מנתק ואני מצלצלת... זאת לא הייתה
שאלה בכלל, הרי היה ברור שהמאהב יסכים, הוא הציל אותי כך לא
פעם, מבהירה לו שהגבר שלי יודע ומאשר, ושזה הולך להיות ביקור
ידידותי בלבד, כי אין לי מקום אחר, ויודעת שהמילים הללו הן גם
בשבילי. הוא מאשר. מצלצלת חזרה, הגבר שלי עצבני, עליית מתח,
הוא הרי לא הוציא את כל הכאב על מה שהיה... כועס, אז למה
אישרת? ימים אח"כ הוא יבין שזאת הייתה שטות, הוא אפילו היה
שולח מונית שתקח אותי אם היה מבין. ואני נוסעת, אוטובוסים,
הפעם לא היה לי כוח לטרמפים, גם לילה, זה לא ממש סימפטי עם
הגשם. מגיעה לת"א, לילה שלם עובר עלינו בשיחות, ואפילו לא
נגיעה אחת, הרבה חומר למחשבה, מה שיביא להירהורים רבים אחרי
שכבר אהיה רחוקה משם. ובבוקר אורזת את הדברים ועוזבת, יוצאת
למרדף אחרי חבריי, והגבר שלי כועס, יקח לי כמה ימים להרגיע
אותו, ולו להודות שבטח בי.
שבועיים יעברו עד שאראה אותו, שבועיים של כמיהה, של חרמנות
בלתי נסבלת כמעט, ים של מחשבות שמציף אותי, בחדר ריק, כי
שותפתי חוזרת אל הוריה חולה... ויש ימים שאני מרגישה שלא נותנת
לו צ'אנס, כותבת ערימות של מילים לגבר שלי, מכתבי אהבה, מכתבים
כחולים, מכתבי געגוע, מכתבי כמיהה, וגם למאהב שלי, עמודים על
גבי עמודים, של בילבול ומחשבה, מתקשרת אל שניהם, הגבר שלי רך
ואוהב, גם הוא מתגעגע, והשני מסטול... לוקחת ממנו את הכתובת
שלו כדי לשולח את המכתב. ימים יעברו ויגיע סוף השבוע הזה.
ובסוף השבוע הזה אני מורידה את התיק בחדר הכביסה של ההורים,
השלג שירד ברמה לא הועיל לכביסה שלי... אבל היה כל כך כיף,
מחליפה בגדים, הכי פושטי והכי סקסי שאפשר, מעיל דמוי עור חובק
אותי, ואני נוסעת אליו, קוראת לפני זה 23 אי מיילים שחיכו לי,
והפנטזיה מהדהדת בהם, אני כועסת עליה, עשתה לאחרונה שטויות
ואני צריכה לחשוב על כל העניין מהתחלה, אבל אין לי זמן אליה
עכשיו, הגבר שלי מחכה.
מגיעה אליו והכל חדש לי, שוקעת אל בין ידיו, הוא מלטף אותי
מנשק אותי את גופי, נפעם ממנו, ואני מאושרת כל כך, כל הספקות
שפיעמו בי בשבועות האחרונים מתגמדים ואני איתו והוא איתי,
שוקעים זה לתוך זה בסימביוזה מהממת, כל כך התגעגעתי אליו, ולא
מעניין אותי כלום. כך עובר לו אחה"צ שלם, אני בין ידיו, והוא
אוחז בי, מדברים ומתנשקים ואוהבים שוב ושוב. בערב מזמינים
לאכול, אחרי התלבטויות אין קץ, ומהרהרים מה עושים הלילה, הוא
רוצה לפגוש חברים שלו, אני בעיקר מפחדת, ממתי החלפנו תפקידים?
בסוף הולכים לסרט, נטרלתי את ההיא, החברה מארבע לפנות בוקר,
אני עוד לא יכולה להתמודד איתה, אפילו שהיא הכי בעדי שאפשר,
אבל רק המחשבה עליה ומה שהיה אז ופעם ביניהם, מרגיז אותי,
מרתיע אותי, יודעת שהיא נראית טוב, מפחדת שהוא יתבונן בי לידה
ויתאכזב, אני רוצה אותו בשבילי, אני רוצה אותה מנוטרלת כוח.
אני וסרטים מפחידים לא הולכים טוב ביחד, ללא ספק הרעיון היה
מיותר להעמיד את עצמי למבחן שוב מול הזוועות הללו, דווקא סרט
טוב, וניקול קידמן גם כוסית לגמריי, הצוואר שלה מטריף עלי את
דעתי, חוזרים אליו, והוא עסוק בלצחוק עלי מצד אחד, ולרטון שאני
עושה לו בושות (צודק) נו, ככה זה כשהחבר הכי טוב שלו רואה אותי
משקשקת...
נדבר קצת, מתעסקים במוסיקה, אני רוצה להתעסק בדברים אחרים
לגמריי, שנינו נקבל בסוף מה שאנחנו רוצים, שיחה לילית על
מוסיקה היפ הופ עושה אותו מאושר, גם אותי כשחושבים על זה, אבל
רוצה אותו בין זרועותי והוא כבר שם, עד שהולכים לישון, וכל כך
טוב כשהוא מחבק. שיחות חשובות היו לנו, הרבה מהדברים שחשבתי
עליהם משך השבוע, קצת מפחיד לשמוע את מה שהוא חושב,
וכשמתעוררים הידיים שלי כבר עליו, מניח אותם שם, אי אפשר לתאר
כמה לא שבעה הייתי. אחרי שלושה שבועות אני מסוגלת פשוט להתמכר
לגופו, לתחושה, וכל כך הרבה זמן לא...
ואני נוסעת משם, הדפים נמצאים בתיק, שוכחת את המעיל שלי וגם את
הסוודר, בערב אחזור לקחת את המעיל, את הסוודר שוב אשכח, והוא
ישכח לשאול איפה הייתי, החברים שלו עוד שם מהבוקר, מתחלפים.
החלטתי ללכת להניח את הדפים בתיבה, המאהב (אין לי שם אחר לקרוא
לו, על אף שמשהו מן העוקץ בשם אבד) בדיוק ירד עם הכלב, אותו
כלב שאלמלא הוא לא היינו נפגשים, והשיחה בלתי נמנעת, עולה אליו
אחרי סיבוב במרכז ת"א, הכל שומם שם, שבת בבוקר. אשאר שם עד
הערב, שוב חסר נגיעה, לא יודעת מה יש לו בזמן האחרון שהוא כל
הזמן מסטול, אני לא אוהבת ולא מעריכה את זה, מדברים הרבה, לא
נוגעים בכלל, אני לא אוהבת את הסוויץ' שעשה, אבל יודעת שזה
לטובתי, אני אוהבת שבנים מעריצים אותי במבט, והמבט הזה נשכח
מעיניו, עיניו הטורפות כל כך, המטריפות כל כך, מתבוננות בי
בעיני ידיד... קצת משגע אותי כל העניין, ושוב חושבת על הגבר
שלי, ואולי שאני מפספסת משהו, בזה שאני איתו, ובערב שאחזור
אליו, נאמנה כמו תמיד, ואשק לו על המדרגות, שוב אדע שטוב שלא
עשיתי, ושזה מה שאני רוצה, איך שבינתיים היא מילה נצחית.
חוזרת אל ההורים, למחרת יש לי בגרות ואני צריכה לישון, ואני
מתגעגעת אליו, מדברים ואני לא יכולה בלעדיו, צריכה את הידיים
שלו סביב מותני, רוצה להיות שלו הכי שרק אפשר, איך זה שמאז
החייל המאמין אני לא באמת מסוגלת להתמסר? וטוב לי איתו, גם
קשה, אבל טוב, יהיה יותר טוב כשנתגבר וזה תהליך איטי סיזיפי
ומעצבן, אבל אי אפשר אחרת.
בצהריים כותבת חיבור על כנות, רואה כמה המכינה משפיעה עלי, על
המילים שלי, על המוסר החשיבה, זה ממלא אותי שימחה ופלא, בקיץ
לא הייתי מסוגלת לכתוב חיבור כזה גם אם הייתי רוצה. פעם קודמת
קיבלתי את הציון המזעזע 99, נראה כמה יהיה עכשיו, ובלי המגן
המעצבן הזה הסופי שלי בטוח לא יהיה 81. ככה זה כשמשפרים ציוני
בגרויות, פרפקציוניזם נתעב. אולי נזכה לראות זיוו של 100,
אפילו שאומרים שאפילו 99 הוא ציון בלתי אפשרי, בעיני הבלתי
אפשריות שבו היא הנקודה החסרה...
ושוב מדברים, הוא שומר ואני מבלה איתו בלילה, טלפון וחצי מדינה
מפרידים ביננו מספרת לו על מיני דברים שקרו אותי לאחרונה, הוא
שכח בבית את הדפים שכתבתי לו, ועכשיו הוא רוצה אותם, מוחבאים
לו במגירה.
בצהריים מתעוררת והיום הוא כבר היום, עוד לא כתבתי ביומן שלי,
ועכשיו אני כבר יכולה לעדכן, עוד כמה אי מיילים מחכים לי, כבר
רואה איך לא אוכל לנתק עצמי מהמחשב, תקופה קופצנית עוברת עלי,
אבל סה"כ תקופה טובה, אני מאושרת שאני איתו.
הוא אמר לי סוף סוף שהוא אוהב אותי, איך ששלוש מילים יכולות
למרוח לי חיוך ותדהמה על הפרצוף, מחרתיים שמונה חודשים שלנו
יחד, עוד חודש הvalentine day, יום ההולדת שלי מתקרב, והוא אמר
לי שהוא אוהב אותי, אחרי כל כך הרבה זמן... ובעברית זה נשמע
ממש טוב. עוד יהיו עליות, עוד יהיו מורדות, הישרדות משל עצמנו,
אבל עם כל הקפיצות הללו טוב לי, איתו. ועכשיו רק ניתן לזמן
לעבור. להבנה לבוא יחד איתו.

תגובות:
נושא:         הו מיקי...
מאת:         -A-19
תאריך: 14/1/02 18:25
כמה שהתגעגעתי לכתיבה המדהימה והמופלאה שלך...
כמה שזה היה חסר לי מעל מסך המחשב שלי..
שתיתי כל מילה בשקיקה ולא התאכזבתי..
שלך, תמיד.
-אני-.

נושא:         מזל -טוב
מאת:         jane-doe16
תאריך: 14/1/02 19:49
מראש...

נושא:        אם התכוונת לשינוי הפתאומי  שחל בגילי, על גבי
היומן
מאת:         Mיקי
תאריך: 14/1/02 20:19
אז לא, אין לי יום הולדת היום, רק בפברואר, שזה אומנם לא רחוק
אבל לא עכשיו... כנראה בגלל שהתחלפה שנה...
אם התכוונת למשהו אחר, אז...
לא חשוב  - Mיקי

נושא:         אישי מידי?
מאת:          mr A
תאריך: 19/1/02 23:40
הרבה פעמים כל כך רוצים שיהיה משעמם
כשהלחץ עולה יותר מידי צריך קצת מנוחה
רק שלא יהיה משעמם מידי בסוף...
אבל כמו שאני מכיר אותך.. השעמום יעבור במהרה.

יומן: יום שבת, 19 בינואר 2002.

03:21 לפנות בוקר.
"עד, עד מתי, תרצה רחוק, תרצה קרוב אלי. עד, עד אולי, עד...
קרוב אלי." - אנקרי
יש לי בחילה
מצחיק איך שמקבלים אי מייל, שמישהו בכלל לא מבין מה הוא כותב
ואיך המילים חודרות, אפילו אם הן נאמרו בחצי צחוק.
אני קיבלתי אי מייל כזה עכשיו.
"תמסרי לגבר שלך, יהיה מי שיהיה, שהוא לא מעריך את מה שיש לו
ביד"
והוא באמת לא מעריך, לא מעריך עד כדי בגידה מחשבתית, עד כדי
ניסיון להגשמת בגידה.
הגבר שלי, (שלי אעלק) שאומר לי שהוא אוהב אותי, זה שלא מוכן
למחוייבות,
ואולי זה רק אלי...
כי פתאום הוא חושב על "איך זה יהיה לנשק את 'זאת מארבע לפנות
בוקר'" וממחשבה הוא עובר לגישושים, שואל אותה, אומר שהוא חושב
שהוא רוצה אותה. אמר שהיא סירבה לו. מזל שהיא יודעת על קיומי,
כשהוא שוכח.
ואני ידעתי, תחושות הבטן שלי לא מטעות, ידעתי שאני צריכה להזהר
ממנה, שהיא מוקש בפני. בפני המחוייבות שאין ביננו.
הם התנשקו לפני שהיה אנחנו, הם התנשקו כשנפרדנו, והיא כל כך
יפה. מה הפלא שפחדתי ממנה כל כך, שלא רוצה לראות אותה, מרגישה
שאפול לידה במבחן. ואולי הוא לא ראוי לי בשל כך, אם הוא לא
מעריך מה יש לו ביד!
אומר שהוא אוהב אותי, שהוא לא מבין את עצמו, בוכה, שכואב לו.
בן זונה אם אתה רוצה שאני אעזוב אותך, אני אעזוב. בוכה. בוכה.
אכפת לי ממה שעובר עליו. אומר שהוא סוגר מעגלים ואולי גם
אנחנו... תגמור את זה כבר, או שאתה רוצה שאני דווקא אעשה את
זה. חזרתי מכל האולטימטום, מהחייל המאמין, מהמאהב, אליו, כי
אני רוצה! אני רוצה אותו!!! קיבינימט זה כל כך קשה מה שאמור
להיות כל כך קל, אהבה, כל כך פשוט, כבר עשיתי את זה לא פעם,
איך זה שאיתו זאת מלחמה?
אומר שחנקתי אותו בשבוע האחרון, שהיה צריך אוויר, להתפרק במקום
אחר. אבל החנק בא מפחד (לא מצדיק, אבל עובדה, היה ממה לפחד),
החנק בא מהרגשה רעה, מגעגוע, ויודעת שקשה לו, אז לא קל לתת לי
לחוש טוב, ויודעת שלא קל לו עם אלף נשיקות ומילות געגועים. אבל
אני פוחדת. אז איך אפשר?
ואז הוא הולך אליה, אל ה"מטלפנת בארבע לפנות בוקר" הזאת, ואם
היא הייתה אומרת לו כן? לא פעם אמר לי שאם ירצה יוכל להשיג
אותה מתי שירצה, והנה היא לא מושגת, או שכן, או שכן... הספק
מהדהד בי, נחשולים של כעס מטריפים את המח את הלב. ועכשיו אנחנו
תיקו, הוא לא בוטח בי, אני לא בוטחת בו. "אני לא הלכתי להזדיין
עם אף אחד, ואת לא רק פעם אחת, אלא עם שנים" מה הקשר? ואם היא
היית פותחת את הפה ומנשקת אותך? ואם היא הייתה פותחת את
הרגליים לא היית נכנס?
הוא אומר שהוא אוהב אותי, קל לו לומר את זה מאז שהפסקתי לומר
שאני אוהבת אותו... איזה משמעות יש לשלוש המילים הללו בכלל.
מנתקת לו והוא מתקשר, אומר שלא רוצה לאבד אותי. שהוא לא מוכן
לוותר עלי. אבל אתה מוותר, אתה מוותר, אתה לא מרגיש את זה? אין
יחד יש רק מאבק.
ושוב פעם יגידו לי שאני צריכה לעזוב אותו, אלף לחישות מכל
הכיוונים, מציפים את גדותי ב"תעזבי, תעזבי, תעזבי אותו" ואני
לא רוצה לעזוב. אני רוצה להיות איתו, אני רוצה שהוא יהיה הגבר
שלי, אני לא רוצה אף אחד אחר, וגם אם זה בינתיים, אני רוצה
שהבינתיים הזה יהיה הוא.
("איך שבינתיים זאת מילה נצחית" שוב נופל כאסימון ומהדהד לי
בראש)
וצודק mr A  כשאומר שאצלי שקט זה לא דבר נמשך. חיים של סערות
אני חיה, למה אני לא יכולה לצנוח בין זרועותיו, לאהוב, להתעלס
איתו. להרגיש נאהבת אחת ולתמיד, לעשות איתו אהבה.
והכל היה כל כך פשוט לפני שחזרתי לחור המעצבן הזה. היום טיילתי
באיזור וזה עשה לי טוב, אחד המקומות הנחרטים והיפים בארץ. אבל
אני לא יכולה להיות פה, זה מרעיל את נשמתי ועושה לי רע.
איך החיים שלנו מתהפכים שלי, שלו, ולא מצליחים למצוא את נקודת
האחיזה, הביחד.
יומנים מצונזרים, פיסות חיים לא מתחברות. הוא בצד אחד של הארץ
ואני לא במיטתו, להאבק ולהרגיע. להאבק ולבכות.
וזה תמיד היה הוא, גם כשבגדתי, זה תמיד היה הוא בתוך הלב. גם
בלילה ההוא כשנוגעת בשמיים עם החייל המאמין, כשהאיחוד הזה
שנקרא אהבה לא נראה רחוק כל-כך, ובלחישה אומרת שחושבת לעזוב את
הגבר שלך, ולכשתראי אותו תגידי לו שזה נגמר. משפט שאח"כ צועדת
איתו לדירה ההיא, נחושה שזה הסוף. גם אז הוא זעק בתוך הלב, גם
אז זה היה הוא. ברגעים של הבגידה, זה היה הוא. ואני הייתי
כשהוא רצה לנשק אותה? זאת הייתי אני שהוא אהב?
לא מבין איך בגידה פיזית לא יכולה להשתוות לבגידה של מחשבה.
הוא לא יצא לי מהראש אז, הכל, לא שכחתי אותו לרגע, אותו ואת
האולטימטום, אותו ואת הנאמנות הפרוצה.
והוא היה זוכר אותי אלמלא לא הסכימה?
תלויה בידיה של אישה אחרת. אישה יפה. הרבה יותר ממני כנראה.
אז שאני לא אפחד? שאני לא ארעד ואשקשק ואמאן להאמין?
ולא, לא רוצה לעזוב, פעם אחת להיות ביחד, פעם אחת באמת, להתכנס
אל תוך גופו ולדעת שהוא אוהב.
לא יודעת מה לכתוב, לא יודעת מה לומר. מה לחשוב, מה להבין.
איך אפשר להיות כששני אנשים לא מאמינים? איך אפשר להיות כששני
אנשים נפחדים. כשהוא אומר שהוא אוהב דווקא כשהיא חדלה, שהוא לא
יכול לשמוע מילים של אהבה דווקא כשיש בה כל כך הרבה להעניק.
אני רוצה גבר שיאהב אותי, אני רוצה גבר שיחבק אותי, אני רוצה
גבר שילטף אותי עם הכי הרבה חום שיש, אני רוצה גבר שיאמר לי,
אני רוצה גבר שישמח שאני מגיעה, גבר שיתחייב, אני רוצה גבר
שיהיה שלי.
אז למה אני מסתפקת בכל כך כמעט, ולמה אני קוראת לו שלי, אם
הדבר האחרון שהוא זה הגבר שלי, זה גבר מלחמה, זה גבר תשוקות,
זה גבר של כמיהה. זה גבר של שברון.
המאהב שלי היה כבר עושה ממני סלט "מחזיק אותך קצר, הכי קצר
שיש" הוא אומר, "ואת אוהבת את זה". אני שונאת את זה! אבל יודעת
שאין יותר ארוך מזה אצלו, הוא פשוט לא יכול (אין לא יכול, יש
לא רוצה), מנסה לשנות את זה, לשנות בו, והוא מנסה וזה קשה כל
כך, אז הוא בורח אל "ארבע לפנות בוקר". למה הוא לא יכול
להתמודד? למה הוא נשאר?
הוא בכלל היה נשאר אם היא הייתה רוצה? אולי זה כי אין דבר
אחר?
שוב כל הספקות הללו מהדהדים בי.
ולא אל תגידו לעזוב.
לא יכולה לשמוע את זה יותר.
איך ש"אישי מידי" חודר אל מבין השורות הללו, היומן שכתבתי שישי
וצינזרתי, פעם ראשונה שעושה דבר כזה, אבל זה באמת היה אישי,
אישי מידי. והשורות מהדהדות פה, צילומיות לפעמים. וכל רגשות
הרווחה שעלו אז, להיכן הם נעלמו? מחוררת מספקות, מלאה בזעם.
מפחדת.
ולחשוב שאת כל זה גבר עשה.
"כן, אלך, בשבילך, עד קצה העולם יבשה וגם ים ואקטוף בשבלינו,
ירח גדול שיאיר על הכל, וישמור על כל האנשים החזקים, החלשים,
שביננו, שבין שנינו" (גן-חיות) עד קצה העולם הייתי הולכת
למענו. לא יודעת למה. מזוכיסטית אולי. ממלאה את עולמו. אבל אני
כל כך צריכה ירח כזה שיאיר על הכל, שישמור. כי חלשה כל כך. וזה
ביננו, לא יודעת כבר איך להיות חזקה. אני שהחזקתי מעמד כל
החודשים הללו, אני שמוכנה לחכות שנתיים, כך קבעתי, שנתיים
בשבילו. פעם אמר שזה יכול לקחת שנתיים עד שיתחייב באמת. ואמרתי
לעצמי, אם שנתיים אז שנתיים. לא דקה יותר. וה6 ליוני כבר היה
ממזמן ממזמן. והימים עוברים והדקות חולפות. ואיך אחזיק שנתיים
אם הכוחות הולכים ואופסים?
שנתיים.
ולבי עולה בלהבה.
ולא רוצה לשנוא אותה, רק להפסיק לפחד, ולא רוצה להפרד ממנו, רק
לחזור ולאהוב, רק להיות יחד, לא כל כך לחוד.
ושיהיה כבר טוב לעזאזל. כי רע. לו, לי, רע. ואין טעם בביחד אם
זו אני, ואין טעם בביחד אם זה לא הוא.
ואוהבת, למרות הכל, אפילו שכבר לא ממש מאמינה.


ואם מילים שהן לא שלי - אז "עד מתי"
שוב אנקרי מחלחלת.

תגובות:
נושא:        "אם בכל דבר יש משהו הראוי לסליחה, סימן שבכל
דבר יש גם משהו הראוי לבוז ..."
מאת:         erika badu
תאריך: 28/1/02 11:10
שברירית וחזקה שכמותך...
להבין- לרדת לסוף דבר
וכשסוף הדבר נמצא למעלה,
צריך לטפס במעלות הדברים,
דרך שבעה רקיעים ולמעלה מהם,
ושם הדבר נמצא... ממתין בעטיפה זוהרת, לא נגוע.
לגעת ולא לגעת בהבנה- זה כבר עניין של אבחנה דקה, של צליל, אבל
גם של דממה דקה ויכולת המתנה,
אבל גם עניין של כושר זינוק ברגע הנכון.
להבין-להגיע,זה כבר עניין של לוגיסטיקה.
להגיע- זה לא להבין, זה כבר עניין מיסטי.
לעשות- לא לרדת לסוף דבר, אלא לעלות,
ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו,
אלא בעצמנו,
למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה,
ואחר כך לא לסלוח לעצמנו על ההחטאה...

היי קשובה לעצמך, לקולות הבאים ממך...
לקולות הבאים אף ממנו...
הבחיני אם ה"אנחנו`" שלכם עדיין קיים...
אהבה זה לא דבר פשוט,
גם כאב לא...
הקשיבי לעצמך.
אני כאן בשבילך,
כשתרצי,
אם תרצי,
גם לחלוק את הכאב,
מאי

נושא:         אבל למה?
מאת:          -A-19
תאריך: 28/1/02 20:30
למה להכאיב שלא לצורך? למה למשוך דברים מעבר ליכולת?
למה סתם לפגוע בעצמך? אולי זה בגלל שאפשר אחרת?
-אני-.

יומן: יום רביעי, 30 בינואר 2002.

"ובדימיוני לראות אהבתי, איך ביחד נזדקן"...
פרידה.
נפרדתי ממנו ביום שבת. בעצם המילה פרידה לא מתאימה פה. כיוון
שזה לא היה רשמי, ולא אמרתי אף מילה שדומה להפרדות. עזבתי
אותו. אחרי עוד מריבה אמרתי לו שאני לא חוזרת. ושזה היה ה"ביי"
האחרון.
מאז לא דיברנו אף מילה. יומיים שלמים כל מה שעשיתי זה לבכות.
לכתוב ולבכות, לבכות ולשנוא את עצמי. ביום ראשון התעדכן היומן,
ולא ידעתי אם לכתוב או לא. חיכיתי. שהסערה תשכח, לראות אולי זה
לא באמת.
אבל ככל שהימים עברו הבנתי, שזה מה שאני צריכה לעשות, וכמה שזה
קשה, אני חייבת לעזוב אותו, אם אני רוצה להיות מאושרת. וברגע
שהבנתי את זה הדמעות התחילו לפרוץ, לא בכיתי ככה כבר שנה
ומשהו.. מאז שהבמאית שלי עזבה אותי, מאז שאני והיא נפרדנו. לא
אוכלת בקושי שותה. וממררת בבכי.
אבא שלי התעורר לילה אחד ואמר שאני שוברת לו את הלב, שהוא לא
יכול לשמוע אותי בוכה. ומה אני אעשה שהלב שלי שבור? ככה. בלי
שאף אחד יהיה, בלי שאף אחד יקשיב.
התקשרתי לחבר הכי טוב שלי, הוא צילצל כשכבר הפסקתי לבכות, אמר
שזה הדבר הכי נכון. אבל אני שבורה. איך להסביר בכלל את האהבה
שלי לאיש הזה? איך להסביר את הרגש הזה שלא חשתי מאז האהובה
שלי. כמו כל האהבות שלי גם זו הייתה קשה. אבל מאז שעזבתי את
האהבה הראשונה שלי, את החבר הכי טוב שלי, לפני 6 שנים אני
מעולם לא עזבתי, אני מעולם לא ויתרתי על אהבה.
ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא, זה לא לשחרר אותו, כמו שהיה עם
הבמאית שלי, זה לא להניח לו כמו שהיה עם האקס המיתולוגי. זה
לוותר. לוותר על אהבה.
הוא אמר שלא יתן לי כלום כשהתחלנו, הוא אמר שהוא קר, שהלב שלו
מקרח, שהוא לא בנוי לקשר או לאהבה. וככה התחלנו, בקשר פתוח.
הוא היה השני שלי, הגבר השני בכל העולם שהרשתי לו לגעת בי
ערומה לחלוטין, לחדור לתוכי, והוא היה הגבר הראשון שגם חדר לי
ללב, מאז אותו אקס מיתולוגי, לפני אלף שנה בערך (5 שנים)...
מאז לא אהבתי גבר, ושנים פחדתי מגברים. לתת להם לגעת.
ולו נתתי, ובהתחלה זה היה מוזר, ולאט לאט המגע שלו הפך להיות
לי נעים ואמיתי, זה לא היה סתם גוף נוגע בגוף, זו הייתה
השתוקקות, זה היה חיבור. ואני רציתי לעשות איתו אהבה. רציתי
להעניק לו את כולי. גוף לב ונפש.
הוא אמר שלא יתן לי כלום, אבל נתן לי כל כך הרבה, הוא גילה לי
חזרה את עולם הרגשות, רגשות שלא היו קיימים כלפי גברים מאז
שנשים נכנסו לחיי, הוא גילה לי מגע אחר, והוא קירב אותי צעד
אחד אל עצמי, אל הגוף שלי, וצעד אחד הרחק מן הפחד. אני לא
יכולה להסביר למה אני מנותקת מהגוף שלי, אני לא יכולה להסביר
למה קיימת ההפרדה הזאת, השנאה לבנים. אבל אני יכולה להסביר איך
הוא נתן לי את המתנה הזאת של לבטוח, את המתנה הזאת של להצליח
להעניק בלי לפחד. את הנגיעה שהיא כמעט בלתי אפשרית, את התמיכה
שלו.
זה תמיד נשמע כאילו מין זה הדבר הכי קל והכי ברור בעולם שלי,
אבל זה לא ככה, זה מעולם לא היה. זה מאבק אין סופי. זה מלחמה
נגד כוחות שחורים. למען התשוקה. למען השיחרור, למען האהבה,
למען עצמי. והוא נתן לי את זה. הוא הבין, הוא נתן, הוא העניק.
כל כך הרבה עברנו. וכמעט שנגעתי באושר הפנימי.
ועכשיו אני מוותרת עם הכמעט הזה. כי מין זה לא הכל, כבר אמרתי
את זה בעבר. והרגש הרבה יותר כבד. הרבה יותר קשה לי.
אני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותו כמו שאהבתי. אני כבר לא
בטוחה שיש אני והוא יחד, אני כבר לא בטוחה שיש על מה להלחם.
הוא אמר שהוא ילחם עלי, הוא אמר שלא מוכן שאצא מחייו, שאני
חשובה לו, שהוא אוהב אותי. והיום התגלה לי שהיה בבית. שחזר
אתמול ולא צילצל. ראיתי אותו על האי סי קיו ולא הייתי בטוחה
שהוא שם. לילה שלם כמעט השתגעתי מזה... כל כך הרבה ימים לא
דיברנו, כל כך הרבה ימים שלא שמעתי את קולו, שלא כתבתי לו
מילה. ואיפה המלחמה הזאת שהוא הבטיח? איפה הטלפונים שהיו בפעם
שעברה, אחרי שסיפר עליה, על הבגידה המחשבתית.
ריק. שקט. רק הדמעות שלי. והכאב.
אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו כל כך, אבל אני צריכה מישהו
שיאהב אותי לגמריי, אני לא צריכה מישהו שלא יהיה בטוח שזאת אני
זו שהוא רוצה, אני לא רוצה מישהו שלא יהיה בטוח שהוא לא מתחייב
בגלל עצמו, אלא שיכול להיות שזה בגללי. כי אין לי מה לחפש שם
אם זה בגללי. אין לי מה לחפש שם אם זאת אני.
שמונה וחצי חודשים, שמיום ליום רק אהבתי אותו יותר, שמונה וחצי
חודשים שמיום ליום התחברתי אליו יותר, ואל עצמי, בגללו, בגלל
המתנה שנתן לי. כל כך הרבה השתנה לי. כל כך הרבה למדתי. וקשה
לי לעזוב אותו, קשה לי להתנתק. אני יודעת שהוא לא רוצה
להשתחרר, ואני יודעת שגם אני לא רוצה (זה לא כמו בפעם
הראשונה-אחרונה שעזבתי, שכבר לא יכולתי יותר והייתי חייבת
להשתחרר), אני רוצה להיות איתו. אני רוצה לאהוב אותו כולי. אבל
כבר אי אפשר.
כבר אי אפשר להיות ביחד, אם אי פעם היה. ואני חייבת לעזוב
אותו. חייבת להתנתק. על אף הדמעות החמות שזולגות לי על הלחי,
על אף העיניים הנפוחות, הנפש שנצרבת, הלב שנשבר.
כתבתי השבוע לידיד שקרא את מליון האי מיילים המתפרצים שלי את
"אם זו אהבה" ששרה מזי כהן, והשיר הזה מבטא את כל מי שאני
מרגישה ואת כל מה שאני לא רוצה להרגיש. באמת אין לי מוצא, ואין
לי שום ברירה. אפילו שאני לא יודעת אם אני רוצה או לא רוצה,
אבל אני חייבת למצוא בי כוח לוותר ולעזוב אותו. כי אהבה נואשת
אהבה רעה ומכאיבה חסרת כל תקווה היא לא משהו שאני יכולה
להתמודד איתו יותר, לא עם אוהב אויב, ולא עם כוחות שנשאבים, עם
השריפה שבפנים. אני לא יכולה יותר. אני כנראה לא מסוגלת לחכות
שנתיים. ואין לי ברירה. רק למצוא את הכוח, ובאמת לעזוב, ולא
לחזור.
אני יודעת שהבחינה תהיה כשאראה אותו, שכחתי אצלו את אחד
מהסוודרים הכי יפים שלי, אחד הטובים שבהם. ואני צריכה לחזור
ולקחת, להיות איתו לבד. ולא לנשק אותו, ולא להתמסר לו, גם לא
לפעם אחרונה, כי כל הפעמים הקודמות שזה קרה נשארנו, כי כל שאר
הפעמים שזה קרה הרגשתי אותו בתוכי והייתי שלמה, לתת לו עוד
הזדמנות, לתת לו עוד פיסה מהאהבה שלי. אבל הוא לא באמת רוצה בה
כנראה, כי שמונה וחצי חודשים לא הספיקו לו. ואני לא יכולה
יותר. הלב שלי נשבר. אבל אני לא יכולה להמשיך.
יודעת שעוד אראה אותו באלפי אירועים ופגישות, שעוד אשמע עליו,
את קולו, מילים שהוא כתב עלי, בעקבותיי, שארצה לדעת כל דבר וכל
שניה שעוברת עליו, בדרך להגשמה של החלום שלו. שאתגעגע אליו.
שארצה לנסוע איתו לכל המקומות שחשבתי. לעשות את כל הדברים
שדיברנו.
אני אוהבת אותו כל כך, ואני נקרעת מגעגועים. מהדמעת האלה ששוב
זולגות לי, אבל אני חייבת לוותר. לעצמי. עליו. כי רע לי. כי
יהיו אחרים שיעשו לי טוב. גם אם הם לא כאן עכשיו, גם אם ויתרתי
על אחד כזה שיכל. זה לא אומר שאשאר לבד. זה לא אומר שלא יבוא
היום ועוד יהיה לי טוב. שאצליח להתגבר, להגיע לעצמי, להתמסרות
אמיתי. גם אם זה לא יהיה הוא שיתן לי את זה לגמריי. הוא הרי
נתן כל כך הרבה, עד לכמעט.
אבל אני והוא זה כמעט. כמעט אהבה. כמעט ביחד. כמעט מושלם. כמעט
גלויים, כמעט וכמעט, וכמעט. ואי אפשר ככה יותר. לא אם אני
אוהבת את עצמי. גם אם אני אוהבת אותו.
אז אני נפרדת ממנו, עוזבת אותו. ומתמסרת לעצמי, ללקק את
הפצעים. והימים עוברים ואני עוד אתגבר. והלוואי שרק אצליח, לא
לחזור אליו, להשאר נאמנה לעצמי. גם אם זה כל כך כואב.
אני עוד אוהבת. עדיין. והדמעות יוכיחו. דמעות של אהבה.

תגובות:
נושא:         וישנם אותם שיש להם מעט... והם נותנים את
כולו...
מאת:         erika badu
תאריך: 31/1/02 13:03
וישנם אותם שיש להם מעט והם נותנים את כולו,
אלה הם המאמינים בחיים ובשפע החיים
וארנקם לעולם אינו ריק.
ישנם אותם אשר נותנים בשמחה
והיא גם גמולם.
וישנם אותם שנותנים בכאב,
וכאב זה הוא טבילתם.
וישנם גם אותם שנותנים
ואינם יודעים כאב בנתינתם,
והשמחה היא לא בקשתם,
אין הם מתמקדים על מצוותם.
הם נותנים כמו שבעמק הרחוק יותר
ההדס משיב את ריחו לתוך המרחב,
כי באמצעות ידיהם של אנשים אלה,
אלוהים מדבר,
ומאחורי עיניהם הוא מחייך אל פני האדמה...

מיקתי, אהבה נועדה לחבר אותנו לעצמנו ואף לאחרים,
אך כשמשהו נפגם או מערער על חיבורינו,
אין לה עוד מקום בחיינו...
אהבה טוטאלית היא כזאת שמרגישים בה בטוחים,
מעטים הם האנשים המבינים זאת, מעטים הם האנשים המוכנים להלחם
למען אהבה כזאת,
אך שכשמבינים שזו מהות האהבה,
וזו מהות החיים,
צריך להלחם על אותו העקרון,
לא לוותר על פחות מזה,
כולנו ציפורים פצועות, אך החוכמה היא לתת לתוכנו להנחות,
למרות הכאבים, למרות הרגשות,
על אף הדמעות,
לא להתפשר על פחות.
התקשרי אלי,
מחכה,
מאי

נושא:         תקראי את זה בבקשה...
מאת:         -A-19
תאריך: 31/1/02 13:18
Mיקי, יקירתי,
אני לא ממש יודע מה לומר, אני לא רוצה להגיד את מה שלא
במקום..
אז אני רק אומר את זאת, בעצם, זאת עצה, שלי תמיד עוזרת:
תמצאי לעצמך פינה של שקט, מקום שבו תוכלי לאסוף את עצמך, את
השברים והקרעים שבך, תנשמי עמוק- עמוק, תעצמי את העיניים,
ותמשיכי הלאה.. אין דבר שמרפא יותר מאשר להמשיך בחיים.. גם עלי
עברו תקופות קשות שכאלו.. אני סמוך ובטוח, שגם את תמצאי את
הדרך שלך.
תמיד לצידך,
-אני-.

נושא:        הוי מיקי...
מאת:         קיטי
תאריך: 4/2/02 10:48
מה אומר שלא אמרתי, איך אוכל לנחם.
ולא, אל תצטערי על מה שהיה, כי היה יפה, והיה נכון ואהבת, בכל
כולך, כמו שאת תמיד. כמו שאת יודעת.
ונתת את כל מה שהיה לך לתת, את כל מה שידעת לתת את כל מה שהיית
מוכנה כדי לדעת שאת מיצית, שאת את שלך עשית. והרבה מעבר לזה.
אבל לפעמים צריך לוותר. לפעמים צריך לקום וללכת, כי לך יותר
מכולם - ואמרתי לך את זה באלפי הזדמנויות והקשרים אחרים, מגיע
מישהו שיאהב אותך באמת.
כי את אוהבת באמת.
כי את נותנת מכולך ואת כולך.
ומגיע לך לקבל לא מילימטר פחות מזה.
והוא רוצה, והוא מעריך, והוא בדרכו שלו אוהב, אבל לדרכך לך זה
לא מתאים.
ולא הסוודר, ולא כל חפץ אחר צריך לשמש לך כתירוץ להגיע אליו
שוב.
כי נדרש המון אומץ, כי נדרש חוזק עצום שאין לדעת מאיפה צץ כדי
לממש את ההחלטה ולקום וללכת.
כי מגיע לך טוב.
והוא? לא מכירה. לא יודעת. לא יכולה לשפוט אם הוא עושה לך
טוב.
אבל הקשר אתו לא.
פשוט לא.
הוא מכאיב, והוא סוחט אנרגיות.
וחבל.
כי מגיע לך לגעת בשמיים. מגיע לך להרגיש את זה עד הסוף.
כי מגיע לך.
ואת יודעת, לפחות ככה אני מקווה, שאני רוצה ומאחלת לך רק את
הטוב ביותר, כי פחות מזה לא מגיע לך.
ואת יודעת, ואני יודעת שפחות מזה כבר חווית. ויותר מפעם אחת.
ולא מגיע לך.
כי את נותנת הכל ובדיוק ככה מגיע לך לקבל.
ואולי אפילו קצת יותר. כי את אמיתית. ואת מרגישה. ואת מעניקה.
ומקבלת מעט. מדי.
לפעמים גם מהאנשים שאת הכי מצפה מהם. מודה...
ומגיע לך הכל.
באמת.
תהיי חזקה.
הכאב נורא. אני יודעת. והוא דועך לאיטו.
אבל הוא לא נעלם.
ברגע הכי פחות מתאים הוא חוזר לשבריר שניה ומפלח לך את הלב
בכאב בלתי מובן. בלתי צפוי. בלתי נסבל.
קורע אותך.
ואין שום דבר שתוכלי לעשות כדי להתגונן מפניו. כי הוא יגיע.
בלי לשאול אותך.
בלי להכין אותך.
הכאב יגיע.
שוב ושוב ושוב.
תאמיני לי.
אני יודעת. לצערי. כאב בלתי נסבל.
ואני רק יכולה לקוות, שכשהוא יגיע, תמצאי אוזן קשבת במקום
שבעבר לא.
מקווה שהכאב שלנו לא יפגש הפעם באותו עיתוי.
מקווה לא לאכזב הפעם.
באמת.
אתך. עם כל הלב (בכל אופן מה שנשאר לי ממנו...)
החתולה הלבנה עם הלב המדמם...

יומן: יום ראשון, 10 בפברואר 2002.

ולמרות הקושי, מרימה עצמי מעלה עם הזמן.
השבועות האחרונים לא היו קלים לי, עברתי המון. אבל אני מתחילה
לאסוף את השברים ולחזור למסלול.
עברו קצת שבועיים וחצי מאז הפרידה, שלא ממש הפתיעה מישהו, אבל
שימחה לא מעט אנשים, אם זה חברים שלי שדאגו לי ולשלומי, מאד.
ואם זה מחזרים שלי. שעכשיו הכל פתוח בפניהם.
אני לא יכולה לומר שאני עכשיו או הייתי מאושרת, אבל אני יודעת
שאני אתרומם, אני יודעת שזה היה המהלך הכי טוב וחכם לעשות ואני
אהיה מאושרת. לא קל לי להיות לבד, גם לא קל לי לעבור כל כך מהר
לפאזה של פנויה. להתחיל לצאת.
אתמול עשיתי צעד ראשון, יצאתי מהבית, ולא יצאתי לבד. גם חזרתי
השבוע לאכול, והפסקתי לבכות. זה היה מוזר להיות בהופעה ולחבק
מישהו שהוא לא הגבר שלי, זה היה כואב כשהוא חלף לי במחשבה
במהלך הערב, כשפחדתי לרגע שאולי אני עושה טעות, אבל זה גם היה
נעים, נעים להיות עם מישהו אחר להפסיק לפחד, להרגיש רצויה.
אפילו שהייתי נבוכה נורא, אפילו שלא ממש ידעתי איך לזוז מה
לעשות מה לומר. בכל זאת אחרי שמונה וחצי חודשים זה חדש לי. אבל
יצאתי מהערב הזה שמחה, היה לי נעים, החברה הייתה לי נעימה,
להכיר מישהו חדש, שהוא גם לא זר לגמריי, לפגוש מישהו שכבר הרבה
זמן רציתי. גם אם אני לא יודעת לומר שום דבר, לאף כיוון. אבל
היה לי טוב. זה העלה בי את הביטחון.
יודעת עכשיו שאני אוכל לעמוד בזה, אפילו שזה לא יהיה קל אני
יודעת שאני אוכל להמשיך הלאה. אני הולכת להפגש עם עוד אנשים
בזמן הקרוב, להתחיל לחיות קצת. אני לא מסוגלת להתחייב עכשיו
לשום דבר או למשהו, הלב שלי עוד שוטט דם, ובחלומות שלי הוא
עדיין מופיע, אני מתגעגעת למגע שלו, אני מתגעגעת למגע בכלל.
יותר מחודש שלא התנשקתי עם מישהו, יותר מחודש שלא הרגשתי גוף
ממש נוגע בגופי וזה קשה, לא רק בגלל שזה הוא שאיננו, אלא גם
בגלל שהתרגלתי למגע, התרגלתי לזה שחושקים בי , שרוצים בי, שאני
יכולה לגעת, שאין לי ממה לפחד. ועכשיו פתאום כשאני לבד, ואני
יודעת שהמיטה שלי נשארת קרה, ושיקח זמן עד שאעשה משהו כי אי
אפשר לרוץ כל כך מהר, וזה לא קל. כי זה חסר לי.
דיברתי עם המאהב שלי, לאחרונה לא היו לנו פגישות יותר מידי
טובות, הוא בדר"כ היה מסטול, וגם השיחות ביננו היו מתוחות.
דווקא החברים שלו מאד מחבבים אותי, אמרו לו כל מיני דברים
טובים עלי, אבל אני הרגשתי שהוא מתרחק, מחפש משהו רציני,
ומעדיף להעלם מחיי. ועכשיו כשדיברנו היה לי ממש טוב, יודעת
שאראה אותו בקרוב, הוא אמר שהוא מאד מתגעגע, שזה חלק מתקופה
קשה שעוברת עליו, וחלק מזה שלא נפרדתי מהגבר שלי והוא הרגיש
שאי אפשר לעשות שום דבר כי אני כל הזמן חושבת על איך לא לפגוע
בהוא, וזה הפריד ביננו... ובכלל הוא לא נמצא בסרט טוב
לאחרונה.
רק היום אמרתי לו שעזבתי ושנפרדנו, רק היום אחרי שדווקא חיפשתי
אותו, גם אז כשהייתי בת"א, וגם רציתי לדבר איתו לפני שעשיתי את
זה, נודע לו שאני לבד. והוא שמח. בעיקר שמח שהחלטתי, שאני
עשיתי את זה לבד וזה בא ממני, ושאני מאמינה שזה מה שיעשה לי
טוב. כי הרבה לפני שהוא מאהב שלי הוא ידיד שלי, והוא רוצה
שאהיה מאושרת.
באשר לגבר שלי או להלן האקס... לקחתי ממנו את הסוודר בשבוע
שעבר, קפצתי למה שהיה אמור להיות רק כמה דקות, אבל הוא התעקש
לדבר איתי, אפילו שהיתי עם רגל נקועה וערימת תיקים על הגב,
והצליח להכעיס אותי כל כך, יצאתי משם בוכה, העלבון צרב בי. לא
הבנתי למה לעזאזל נשארתי להקשיב למה שיש לו לומר. הוא רוצה
שנשאר, הוא רוצה שאתקשר אליו, שנמשיך למרות הכל. זה כל כך
הרגיז אותי. הוא טען שאני מנסה לנתק אותו מחיי וזה היה כל כך
מגוכח, בסוף כשכבר יצאתי משם, (זה היה בשיא תקופת האי-אכילה
שלי כשהגעתי למצב של פרוסת לחם ביום ומים, כשכבר ראיתי שחור
בעיניים ושהבטן שלי התנפחה מרוב כאב - ככה זה כשאני מדוכאת.)
הייתה לי כזאת סחרחורת הרגשתי שאני נופלת עוד שנייה אחת ואני
לא אוכל לקום. וידעתי שאני חייבת לסחוב את עצמי, להרים עצמי
מעלה, כי אי אפשר להמשיך כך. אחרי כמה ימים וכמות הגונה של
דמעות שעלו וצפו חזרה, הצלחתי לחוש באור מסויים, חזרתי לאכול,
חזרתי לכתוב, להתעניין בעולם שבחוץ.
פגשתי ידיד טוב שלי אחד שלפני שנה בדיוק היה לי עליו קראש
אדיר, והרגשתי איך אני מסוגלת להמשיך הלאה, ש"זהו פותחים דרך
חדשה בלי האקס וממשיכים למקום טוב יותר".
זה היה מוזר, כי הנסיבות שנפגשנו היו עצובות למדי, לא רוצה
להרחיב יותר מידי בנושא, אבל זה מוזר שדווקא כשאתה מגיע כדי
להעניק מעצמך, מאור שיש בך, אתה מוצא אור ותקווה. ואני מקווה
שהטוב שנעשה לי באותו לילה, נגע במי שהיה זקוק לטוב הזה הרבה
יותר ממני.
זה לא משנה שלא קרה שם כלום, גם כי לי אין אומץ, וגם כי זה לא
ממש הזמן, אבל ההרגשה הזאת שיש כרגע בעולם שלי עוד גברים מלבד
האקס ושאני יכולה להתרגש, להיפעם ולשמוח ממישהו אחר עשתה לי
טוב. ומאותו רגע כאילו סוויץ' קטן במחשבה שלי.
גם במכינה לא היה יותר מידי קל, היה לנו טיול בנגב משהו מהמם
במיוחד, שכל כך רציתי לעבור אותו עד הסוף, אבל יש לי נקע ברגל
שחוזר כל פעם שאני מעקמת אותה, ואחרי שלושה ימים טיול החליטו
לפנות אותי כדי לא לקחת סיכונים, אפילו שאני התעקשתי ורציתי
להמשיך... ואני נסעתי לבקר את חברי הטוב בגרעין שלו, גם כן
בנגב... שימח אותי מאד לראות אותו, אבל היה לי קשה ומעצבן
לפגוש את החברה שלו, שלא ממש סובלת אותי והרגש הוא הדדי, מוזר
שזה על סמך היכרות של לפני שנים, ולא עפ"י מי שאנחנו עכשיו,
אבל אי אפשר יותר מידי לשכוח. גם השיחות שהיו לי בטיול הזה עם
אנשים מהמכינה שהם חברים שלי לא עשו לי טוב, מן דינמיקה כזו של
צחוק שלא התאימה לי, שאפילו פגעה בי, וגם כמה שיחות רציניות
יותר שעשו לי רע. אבל גם היו שיחות בהן התקרבתי לאנשים, שיחות
שעשו לי טוב. והייתה גם את ההדרכה שעשיתי על הנבטים שהלחיצה
אותי כל כך, אבל זאת הייתה מן התמודדות כזו שפתחה בי צוהר, כי
אני יודעת עכשיו שאוכל גם להעביר את כל הידע שיש לי על המון
דברים מול הקבוצה, דבר שהפחיד אותי עד עכשיו, אני לא ממש יכולה
להצביע למה. אח"כ כבר נסעתי...
אני לא יודעת איך הולך להראות הזמן הקרוב שלי, אבל אני מרגישה
כאילו המון דברים חדשים מתחילים לי עכשיו, עברתי עכשיו לדירה
חדשה, יש לי שותפות חדשות ואצטרך להתרגל עכשיו מחדש, כשיודעת
ששוב בעוד חצי שנה עזוב ואעבור הלאה. אנשים חדשים בחיי אנשים
אחרים, התקרבויות חדשות התקרבויות ישנות. ובין כל הבלגן הזה
אני מחפשת את הטוב. ואני גם יודעת שאמצא אותו. גם אם זה קשה.
כי הטוב מתדפק לי על הדלת רק צריכה לפתוח אותה ולנצל כל רגע,
וזה מה שאני מנסה.

תגובות:
נושא:         תפתחי את הדלת...
מאת:         -A-19
תאריך: 10/2/02 17:23
אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח את דלת, דלת הקסמים...
קצת אומץ ותראי כמה טוב מתדפק על דלתך..
שלך תמיד,
-אני-.

נושא:         יש דבר טוב בלהיות בתחתית השאול
מאת:          mr A.
תאריך: 11/2/02 12:30
מכאן כל הדרכים ,עקלקלות ככל שיהיו, הן רק במגמת עליה.
כל עוד ממשיכים ולא מוותרים על הרצון ברדיפה אחרי האור הזה
שבקצה הנשמה ,הקטן והעמום שלפעמים נראה כל כך רחוק.
כל עוד ממשיכים במסע, הדרך תהיה במגמת עליה.
אבל צריך להזהר לא להדרדר במדרון חזרה אל תהום הנשיה.

נושא:         מכאן הכל מתחיל ...
מאת:          psycho girl
תאריך: 12/2/02 16:15
לעלות.
תאמת התגובה שלי הפעם כבר לא מקורית.
אבל תדעי שלפעמים הדברים הרעים, הפרידות, הכאבים..
לפעמים זה פותח לנו דלת להתחלה חדשה, תהיי עכשיו חזקה מתמיד,
ותשמרי על ראש פתוח..
ותמיד תדעי שיש לך אותנו, הקוראים האוהבים
אוהבת
psycho girl
נ.ב - תקראי את האי מייל ששלחתי לך..
בבי

יומן: יום שלישי, 19 בפברואר 2002.

חלום שהיה לי לילה, שבוע שהיה לי חלום.
יום שני, אחרי חצות, משמע בכלל גלשתי לשלישי אבל לא ממש משנה.
מכינה, צפון, מחשב, יושבת. השבוע שעבר עלי היה טוב, אני מתחילה
לחזור למסלול החיים, המכינה מקלה עלי בכך, טוב לי פה, וגם
נרגעתי קצת אחרי שהרגשתי שאני תורמת, הוריד ממני הרבה לחץ שישב
עלי אחרי השיחה ההיא שהייתה לי בטיול. הגיע לפה לפני כמעט שבוע
מישהו שהעיפו מהמכינה, ידיד שלי ש"נלחמתי" עבורו (נלחמתי, זאת
מילה גדולה מידי, מאבק הוא נכון יותר אבל במי כל זה אם לא בשאר
החברים שלי... בסופו של דבר כולנו הפסדנו בסוף, הוא את המכינה,
ואנחנו אותו...) וישבנו ודיברנו. עשתה לי טוב השיחה איתו, היא
גם הייתה מעניינת וגרמה לי לחשוב לא מעט, פתאום אחרי תקופה
ארוכה שהתגעגעתי אליו הוא היה פה, ועוד פעם השיחות שלנו
והדינאמיקה בין אישית, ופתאום הרגשתי כל כך קרובה אליו,
ושהחיסרון שלו הוא כל כך משמעותי, אפילו יותר ממה שחשבתי, כמה
אני מרגישה דומה אליו בכל כך הרבה נקודות. ויחד עם זאת הבנתי
פתאום כמה אני התקדמתי עם המכינה, וכמה מרירות ועצב יש בו, כמה
הוא הפסיד (וגם הרוויח, מהחיים שבחוץ, אבל עבורי יש עוד זמן עד
אז) וזה חיזק את ההרגשה שלי שאין דבר טוב יותר עבורי עכשיו
מהמכינה הזאת מהתהליך שאנחנו עוברים כאן.
יום אח"כ נסעתי להכנה לקראת סמינר על אמנה חברתית (יהודית
בלבד...) שמנסחת מעין מצע פשרה והסכמה חברתי בין כל קבוצות
האוכלוסייה (היהודיות), עליה העברתי הרצאה וסדנה ביום ראשון,
היה נחמד לפגוש נציגים משאר המכינות לשבת ולדון איתם בנושאים
הכי בוערים של המדינה, לראות לרגע איך כל הרעיון הזה של
המכינות פועל גם מחוץ למקום שלי, הפרטי, עם הקבוצה שלי אלא
בכלל, כקולקטיב.
תל-אביב בוולנטין דיי, לא מצאו להם יום טוב יותר לתת לנו
להגיע? כשהכל מכוסה לבבות של הזמנות למעודנים בתי קפה ומסיבות,
שלטי חוצות עם נשים ערומות ואנשים יפים מסתובבים ברחובות עם
ורדים, או זוגות מתנשקים... דווקא אז לצאת מהבועה המכינתית שלי
לעיר הגדולה, וגם אם זה לכמה שעות. ובטח שחשבתי עליו, ובטח
שרציתי להיות איתו, הוא הרי כל כך קרוב, מרחק נגיעה ממש, ובטח
שנזכרתי בכל התוכניות שהיו לי ליום הזה. אבל עכשיו אני כבר לא
שלו, והוא לשעבר, עובר ממני, מתוכי. וכל האנשים היפים הללו
ברחוב, שיגעו אותי לגמריי, וכל מה שהיה לי להאחז בו הוא
באידיאל הזה של המכינה, של לשבת ולטחון ולדבר, ולדבר, ולדבר,
עד שהעולם מבחוץ ישכח לרגע באמצע דיון פילוסופי, שהרי מתייחס
הכי שבעולם לעולם שבחוץ. וידעתי, שיום שבת מתקרב.
לילה לפני זה הייתי לי שיחה עם איש הנדודים שהגיע כמה ימים
לפני זה לארץ, רחוק ומזמין. לא יודעת אם לקרוא לו ידיד שלי, לא
יודעת אם לקרוא לו חידה, אבל הוא היה נווד המחשבות שלי, ונדד
בהן לא מעט לאחרונה. ועכשיו הגיע. אני לא נוהגת לערוך שיחות
גדולות מכאן, אין בדיוק איך לתפוס אותי, או איך למצוא אותי,
וממילא זה מיותר, אין לי כאן זמן לשום דבר מהעולם שבחוץ, אלא
לרגעים ששמורים לעצמי. אבל עכשיו הוא כאן והוא מחפש אותי,
בדיוק כמו כל השאר שמחפשים לאחרונה ללא הרף, כמו איש המילים
והחייל המאמין שעושים את זה מהמקום הכי טוב שאפשר, אבל מפחידים
אותי כל כך בדרך, וגם הוא ביניהם מחפש...
ויש בו משהו שונה, אני חייבת לזכור זאת. אז התקשרתי אליו, אי
שם לפנות בוקר, התגלגלנו לנו לשיחה ארוכה ארוכה שנגמרה בערך
שעה לפני שהייתי צריכה להתעורר, שיחה שהעירה את כל החושים שלי,
את כל הגעגועים שלי, התשוקות, התאוות, האינסטינקטים, היצר,
הפחד, ההרגשה הזאת של הניתוק, ורציתי אותו כל כך בלילה ההוא...
ויום אח"כ בת"א לא יכולתי שלא לחשוב עליו, על כמה שהוא קרוב
ואם רק אתקשר... אבל לא התקשרתי, סחפתי עצמי לדיונים פוליטיים
- תמיד הייתי מומחית בדברים כאלו, והפחד הרי שיתק אותי בכל
מקרה אז למה לא להשתמש במוכר בסביר ובהגיוני... - ונסעתי חזרה
צפונה, הרחק מת"א, הרחק מלבבות הוולנטיין, הישר אל תוך חיק
הקבוצה שלי, אל שיעורים, אל חברים, אל דיונים לתוך הלילה,
ללמידה שעושה לי כל כך טוב, וגם שוב לדבר איתו. לקבוע את יום
שבת.
היסטריה של בגדים, מה יש לי לאחרונה שאני לא יודעת מה ללבוש
כשאני יוצאת? (ממתי בכלל אני יוצאת עם אנשים?!) לא יודעת מה
לשדר, מפחדת שלא לתפוס, לפספס, להיפגע. הרי גם ככה אני עוד
עסוקה בלאסוף את עצמי, להלחם בשברים ולהפוך לשלם, בלעדיו, ועם
עצמי, מחוזק יותר, בריא יותר, בתקווה שאני אתגבר עליו סוף סוף
כי זה עוד כל כך כואב. אבל יודעת שעשיתי את הצעד הכי חכם ונבון
כשהלכתי ממנו, והשארתי אותו מאחורי, עכשיו בפרספקטיבה כשהזמן
עובר אני מבינה את כל מה שהחברים שלי אמרו לי כל הזמן, וכמה
שיכול להיות לי טוב גם בלעדיו, בלי האהוב שלי. בלי הגבר שלי.
שעכשיו הוא אקס, שעכשיו הוא דמעה שמתגלגלת, אבל צורבת פחות
ופחות.
ואיש הנדודים מהקו השני של הטלפון, שיחה ועוד שיחה, פחות שעות
שינה, יותר ויותר כתיבה, יותר ויותר מחשבות, יותר ויותר
התרגשות, יותר ויותר לחץ, יותר ויותר פחד, יותר ויותר תשוקה,
והשעות נוקפות ואני עוד לא יודעת מה ללבוש, ואני עוד לא יודעת
מה יחשוב כי מבעד כל המסכים שלנו יש עוד ערפל מושלם, וההצגה
עומדת לעלות עוד רגע והפרפרים בבטן לא פוסקים.
ועוברת שבת הממה"ים (מועמדי המחזור הבא למכינה שלי) ואני
מדריכה אותם, משוחחת איתם, מופיעה בערב תרבות, ומרגישה כל כך
מחוברת, והם כל כך מוטרדים, המכינה, שנה הבאה, גם אני הייתי
ככה פעם. מדברת על קנט, על דיויד יום, על מוסר, על הצו
הקטגורי, וחושבת שעוד כמה שעות אראה אותו, מצחיק איך שדיברנו
על קנט, מהשיחות הראשונות שלנו יחד, ויכוחי מוסר וטבע, תחילת
משחקי הכוח שלנו, מי יודע יותר, מי מבין יותר, שיחות שעברו כל
תחום כמעט, שהובילו עד לפה...
וברקע של כל זה מחכה לי חבילת ביטחון, המאהב שלי. סוף סוף
אנחנו לבד, יכולים להיפגש בלי לחץ על הראש, דיברנו לאחרונה,
והבנו שהוא מתגעגע, ושעכשיו דברים שונים אחרי שהכל נגמר עם
האקס, ודברים פשוטים יותר, ושצריך להיפגש.
אני לא מתכוונת להתאהב באף אחד משניהם, איש הנדודים ימשיך אל
נדודיו בעוד כמה ימים, ויחזור אל תוך המרחק בינינו, אל תוך
קירבה מקוונת, אל תוך עקבות של מילים וזיכרון. המאהב שלי הוא
המשכו של גלגול, הוא מרחב של זמן, הוא רגע של שקט עטוף בשק של
זיכרונות לטוב ולרע, הוא יחיד שאוכל להיות איתו עכשיו בלי
אשמה, אני הרי כל כך מתגעגעת למגע, יותר מחודש ומשהו שאיש לא
נגע בי, ואם שבוע שעבר עברו בי צמרמרות של פחד כי זה מגע לא
מוכר, זר, עכשיו אני יכולה להיות בטוחה, במיטה הזאת כבר הייתי,
את הנשיקה הזאת אני כבר מכירה, החיבוק הזה הוא בטוח, ואין יותר
מידי מה להיפגע. גם אני מתגעגעת אליו, דברים נעשו כל כך שונים
בינינו בכל הזמן הזה שהיה לי גבר, מתחים שעלו ונוצרו, מרחק
שהגיע. ועכשיו שוב חוזרת אליו, שלווה הרבה יותר, יודעת שהוא
מחכה לי, יודעת שלא יכול להיות שיהיה רע.
וזה היום שבת שלי, כמה שעות לפני ההרצאה על האמנה, הסמינר הזה
שאני אמורה להדריך, האוטובוס מאחר ואני כבר חייבת לנסוע יש לי
לילה ארוך לפני ואני עוד צריכה להספיק, מאחד לאחר, לרמת אפעל
לסמינר, ושוב חזרה לצפון למכינה, כמה שעות פוס, כמה שעות בשביל
עצמי. ומפחדת וסקרנית ונרגשת, נלהטת, וכבר לבושה, יודעת בדיוק
איך נראית, יודעת בדיוק לאן נוסעת, חושבת שיודעת איך הלילה הזה
יראה... והטרמפים מתחילים.
אחרי פקקי תנועה בלתי נסבלים, טרמפ מרתק ושיחה שעוד אחשוב עליה
הרבה זמן, וטרמפ אחד עם קלסתר לא בטוח... ועוד כמה שעברתי,
הובילו אותי בסופו של דבר למרכז ת"א, דקה מהים, שנייה מהמאהב
שלי, טווח ביטחון, מכירה פה את האזור יותר מידי טוב כדי לפחד,
הכל פה מלא זיכרונות, ויודעת שגם הערב הזה יחקק. זהו, יום שבת
הגיע!הבית קפה פה, השעה נכונה, אפילו הטלפון אישר שגם הוא אמור
להיות כאן, אבל הוא איננו... והלב שלי מתחיל לדפוק, עובר
לטורים של לחץ, מהיר אל הטלפון הציבורי הכי קרוב שאפשר... והוא
שם, מרחק 20 צעדים ממני, בצד השני של הכביש, עם מעיל, מתבוננת
בו, והוא בי, מחכה שהרמזור יעבור לירוק. קפואה מקור, ויותר
מידי מתרגשת, יותר מידי נבוכה.
והידיים שלו אוחזות בי, מבחין בפרפורי הלב שלי (מעין דה ז'ה וו
רע עבורו) העיניים שלו כל כך יפות ואני בכל זאת לא ממש מצליחה
להישיר מבט, להביט לתוכו, לתוכי, להיות לרגע בשקט, וידיים שלו
סביב ידי, מצחיק הקור שלו, כשהוא אמור להיות רגיל מנדודיו לקור
הרבה יותר משמעותי. גם בעיניו זה מוזר. ולאט לאט מתמתנת, כבר
הרבה יותר עצמי, פחות חיה מפרפרת... (אילו רק יכולתי לראות
עצמי ברגעים ההם, בטח הייתי נותנת לעצמי סטירה) יש משהו שלוו
בפנים שלו. הוא יפה מאד, מיוחד. והוא קרוב אלי. לראשונה חוצים
מסכים. והוא כאן. הלך קצת לאיבוד אבל כאן. וגם אני.
ת"א גדולה ומשוטטים בה, זה הרחוב של המאהב שלי, ואיך אני אעבור
שם לעזאזל ליד... איתו. עוד כמה שעות עולה למעלה, מאחד לאחר,
כך מוכיחה התוכנית. והיד שלו בתוך היד שלי, ומדברים ומדברים,
ואז הוא...
חיכיתי לזה.
גוררת אותו לגן העיר, הוא לא יודע שכאן לראשונה פגשתי את המאהב
שלי, זה משחק כזה בתוך הראש שלי של תחרות... המאהב שלי בינתיים
מוביל, אני חייבת לא לשכוח אותו לשנייה. אבל אני בין זרועותיו,
והמגע שלו על העור שלי משגע אותי לגמריי, הוא חמוד. אין ספק.
הביא לי שוקולד. גן עדן צרוף באריזה לבנה, מתנה מנדודיו...
אנשים מתבוננים בנו, אני נהנית מזה, גם לא ממש שמה לב. ומשם
לחפש קצת יותר שקט ברחובות של ת"א, הידיים שלו גם כן בטוחות לי
עכשיו, זכרו של המאהב מטשטש.הוא יודע עלי כל כך הרבה, יודע
ועדיין לא יודע כלום, מכיר את הגוף שלי עוד הרבה לפני שהרגיש,
מכיר את המחשבות שלי עוד הרבה לפני שנגע... וטוב לי. וגם
מצחיק. ומפינה לפינה, תל-אביב מתמשכת, מגינה אל קיר, אל תוך
שפתיו, אל בין ידיו. עד שחוזרים אל נקודת המוצא. ומשם אל הים
כנראה. ואני עוד לא אכלתי כלום כל היום חוץ מכמה חתיכות עוגה
בבוקר... ובדרך מחכה רק לי פיצרייה. שעצרנו כדי לאכול, אבל
מעולם לא הגענו אליה. רק נשארנו במכונית שלו... שוכחת בערך
מהכל.
המחשבות שלי רצות, אבל אני מדכאת אותן, הן ימשיכו לרוץ גם אחרי
שישוב לנדוד, אין טעם להתמקד בהן עכשיו, אין טעם להילחם במה
שממילא נכון. והשעות רצות להן על השעון, ואיך אני אמורה
להספיק, מאחד לאחר, כשמאחד עוד לא ממש הספקתי, עוד לא היה לי
מספיק, ויודעת שעכשיו הוא יעלם על תוך מסעותיו, ושוב יחזור עוד
כל כך הרבה זמן... שמי יודע מה יהיה בו. ובכל זאת מאחד לאחר,
ועוד נשיקה, ועוד מבט בעיניים. שוב אל התבנית המוכרת, כשהמסך
שבינינו פרוץ, אבל עדיין מסך. מסך של מרחק שנשבר רק לרגע, ואי
אפשר שלא יהיה.והיה לי טוב. טוב ומוזר.
ועולה במדרגות, המאהב מחכה מהצד השני של הדלת. עייף מסדנה,
מחכה לי. מקיף אותי בחום המוכר שלו. ואני שעד שנייה לפני זה לא
ידעתי איך אוכל לעשות את הסוויץ', מנשקת לו. אני כל כך
התגעגעתי. וזה החום המוכר שבינינו, גוף נוגע בגוף, והמילים פה
הן כה משניות אחרי כל החודשים הללו, לא ידעתי שארגיש כך, לא
ידעתי שאני עוד יכולה להתרגש מפגישה איתו. כמו בפעמים הראשונות
- כאילו לא עברה חצי שנה מאז אותן פעמים. כאילו שוב הכל נבנה
מחדש. וטוב לי איתו. ואין בי אשמה. אני באמת מתגברת. אני באמת
יודעת שזה היה הצעד הנכון.
ונרדמים איש מקיף אישה, טבע של אושר, פשטות של געגוע. ובבוקר
כמעט בלי מילים כשהכל ברור כל כך, הוא עם הקפה שלו ואני עם תה
של בוקר במרפסת שטופת השמש שלו, אפילו לא כל כך קר. זמן כה
גדול לא הרגשתי נפלא כמו באותם רגעים. זה היה לילה מופרע
ביותר, אבל מדהים באותה מידה. ואני מאושרת מעוצמת ההרפתקאה.
וכבר חייבת לצאת, לחזור לשגרה של יום, של מכינה. אל ערכים
ומוסר ודיונים פילוסופיים, ופוליטיים, אל החברים שלי, אל דרכים
מלאות פיגועים, חזרה מן החלום שהיה לי לילה, ממשהו שכמעט לא
אפשרי שבאמת קרה, אבל הוא אמיתי, ונכון.
ופוגשת את כולם, שוב מזנקת לי מרגע אל רגע מעולם לעולם. גם
הידיד שלי שאני לא יודעת איך לומר לו שם, בין הראשונים שרואה
אותי, מנשק לי, ואני עוד אפופה חיוכים... מהרצאה אל הרצאה,
כמעט ולא ישנתי בלילה ואני לא ממש מצליחה להתרכז, אל ההדרכה
שלי והסדנה שהלכו מצוין, מרגישה פרודוקטיבית, מרגישה מעולה,
וזה הגוף שמשפיע על הרגש, כל הלחצים ששוחררו, ונהנית מכל רגע,
מהצהריים השמשיים, מהשיחות ומהאווירה, מכל המכינות כולן יחד,
מהעוצמה הזאת כשהופכים לגוף אחד. כמו במעשה אהבה.
וחושבת עליהם ומסמיקה, ביני לבין עצמי מריצה מחשבות, בערב אספר
בשלל שיחות בנות את כל קורותיי, הם ידהמו ואני אחייך.
ובדרך חזרה צפונה, עוצרים לא רחוק מההורים שלי, ואבא שכעס עלי
מאד בתחילת השבוע מגיע לפגוש אותי, וזה כל כך כיף. קונה לי כל
מיני אוכל, מכיר את הקניון מחדש... פוגש את השותפות שלי
לדירה... נרגע קצת סוף סוף מהכעס, מתח וההיסטריה שהציתו אש
בינינו לאחרונה. ואני שמחה לראות אותו, ואני אוהבת אותו הכי
בעולם.
איך כל כך הרבה השתנה בשבוע הזה, כל כך הרבה מתח, ופחד וכעס
שהיו בי, ובלבולים, חלפו להן, לתוך שיחות ורגעים שעשו לי כל כך
טוב. אני מחייכת עכשיו. והשבוע הזה נראה לי כמו קסם. כמו רגע
של שמחה, כשגם כשנלחצתי, או כעסתי או בלבלתי לחברות שלי קצת
יותר מידי את המוח מההשתוללות הזו של כל הרגשות והמחשבות שלי,
גם אז הרגע התמשך. ובסוף השבוע אהיה בת 19, חברים יבואו לבקר,
ואני כאן בבית שלי מוקפת באנשים שחיים איתי יומם וליל לטוב
ולרע, וגורמים לי אושר. וטוב לי. אוגרת כוח לקראת הרגילה,
מתכננת לעשות בה המון ולא יודעת ממש מה אספיק. יודעת שאבא יגיע
לפה בקרוב, מי יודע מה יעלה עם שאר המשפחה... אבל בינתיים יש
בי רק שימחה. הלחץ מתחיל לרדת, ואני מתחילה להירגע, ולראות את
הטוב שמסתתר, הרבה יותר מבעבר. ומרגישה מלאה, יפה ומסופקת.

תגובות:
נושא:         מיקי..
מאת:         -A-19
תאריך: 19/2/02 20:11
מיקי יקירתי..
אני לא יודע מה להגיד ברגעים אלו..
רק.. התגעגעתי, המון.
תצרי קשר בבקשה.
-אני-.

יומן: יום חמישי, 28 בפברואר 2002.

חותמת חלב אדומה, כמו סגירה מלכותית של רגע בימיי...
"אוף איתך... אני מתגעגע למאהבת הלטינית שלי..." - זה המשפט
האחרון שאמר, עוד חלק משרשרת החיזורים שלו. מחרוזת שמגיעה אלי
ממרחקים. יומיים כבר אני אצל ההורים, שלושה שבועות שלא הייתי
בסביבת האי סי קיו, יותר משלושה שבועות שלא דיברתי איתו, לא
הוציא מילה. ופתאום הוא עולה על המסך, אומר שמתגעגע, המילים
הראשונות שיוצאות לו מהפה, ואני כבר מזהה אסון טבע מתקרב, מצטט
לי את ג'וני מיטשל... ואני הרי נעלמתי, אז עכשיו הוא מתגעגע.
רוצה אותי. רוצה אותי שלו. בחזרה.
מתעצבן מזה שהמשכתי הלאה, ופתאום אני מדהימה, ופתאום אני האישה
הכי סקסית על פני אדמות, ופתאום כל הדוגמניות שלו, שהיו במיטתו
לאחרונה, לא שוות אלי, ובגלל זה הוא לא שכב איתן. ואני, כאילו
שאני אאמין לכל הבולשיט הזה.
הוא יכול להמשיך, מפלח לי את הלב עוד פעם, כבר יומים הוא
והמילים שלו על מסך מחשב, גם אחרי שזה נגמר עוד יש לו נגיעה
דורסנית בליבי, מצפה כמובן שאנפנף אותו לאלף עזאזל. ובכל זאת
זה כואב, הוא מחזר אחרי וזה כואב לי, עוד לא צלחתי לשתק אותו
בתוך תוכי, ואני הרי השתוקקתי כל כך שהוא יתפקח, אבל זה נגמר,
אני לא אכניס אותו חזרה לחיים שלי.
אכזרית, את כל הכאב לתוך סרקזם, לפגוע במילים שמעולם לא העזתי
לומר, כי כבר לא חייבת לו דבר. הוא יכתוב ואני אצמצם מילים,
הוא יתגעגע ואני אשאיר אותו רחוק ואסתגר לי.
והוא ישאר רחוק, והוא ישאר בגעגוע שלי שעוד מזדחל, ובחלומות
שלי, שהוא עוד מופיע בהם, גם אחרי שכבר הייתי עם אחר,
ודימיינתי אחר, וכתבתי לאחר, ודיברתי עם אחר, אפילו לא מעט...
כשאני אומרה לחלום על אחר, ולחפש טוב ממנו. ובכל זאת...
חולה מול המחשב, יצאתי לרגילה, חופש פורים מאוחר, את פורים
עשינו במכינה, מגילה תחפושות, משלוח מנות והכל... מפשפשת באי
מיילים שלי, שולחת, כותבת, מגיבה, מקבלת, ובין זה לזה החום שלי
עולה, האף שלי נסתם והשיעולים שלי טורדניים. לא יכולה לצאת
מגבולות החדר עד שארגיש טוב.
כותבת הרבה בזמן האחרון, מרגישה ששום דבר לא באמת יוצא החוצה,
כותבת והמילים לא שלמות, לא מכילות ומרכיבות את כולי, ניסיון
לסיפור, שהוא לא סיפור שלי, לא עוד אוטוביוגרפיה, מונומנט חי
לשריקות נשימותי. אבל הכל סגור, מוחבא בתוך מגירות שנועלות את
כישרוני, אפילו ממני, ודווקא כשכל כך רוצה. לא אני, לא הגוף
שלי, קיום אחר, שניות, כפילות שהיא אינני, רק בוראה. וזה חומק
ממני, אל דפים של אחרים, וחוזר אל מחשבותיי.
הייתה לי יום הולדת בשבת-ראשון, אבא הגיע, והביא איתו את החבר
הטוב ביותר שלי שעלה כל הדרך מהדרום היישר אלי, לנשק אותי
ולהקיף אותי בחום, יצא שזו שבת ממה"ים רצופה שנייה, שוב לראות
כפילים שלנו חרדים כל כך שנה לפני, ובתוך כל זה, אני הייתי
מאושרת, טרודה אך מאושרת. יום הולדת. אחרי כמה ימים לא קלים או
פשוטים במיוחד במכינה, כשהלילה ביצבץ  בין יום הולדת עברי
ללועזי, על החיבור ביניהם, החברים שלי הפתיעו אותי עם ערב שירה
מרגש, מזמזמים לי "היום יום הולדת", קוראים שירים שכתבו עלי,
שירים שחשבו עלי מפי מישהו אחר, ואני, מסף דמעות אל דמעות, עם
פרח ביד, והתרגשות שאין לה הסבר.
ימיי ההולדת שלי בשנים האחרונות היו מופלאים ביותר עבורי,
איחוד של כל אוהביי ואהוביי אל חדר אחד, והשנה הם בצבא, והם לא
שם, בעיקר כי לא היה לי זמן להתקשר להסביר את הדרך, לא זמן ולא
דרך, להראות כמה שזה חשוב... ולהם אין דרך ליצור איתי קשר,
וממילא יודעת כמה שהגולן לא קל להם, לאף אחד מהם, כמה שפיסת
הקרקע הזו לא ברורה להם ולא נוחה, ובכל זאת, זהו עכשיו ביתי.
אם ירצו, ואם לא. אראה אותם ברגילה... אמצא עקבות אי מיילים
מהם, וברכות שיעלו בי חיוך.
ובינתיים במקום זה, בבית החדש שלי, עם החברים החדשים שלי,
יוצרים לי ערב מופלא, עם חיוך שמחמם אותי, גם כשהגשם יורד. וזה
לא תחליף, אלא עולם אחר, והחיוכים בו נמסים אל תוך תחושה של
יופי, שעוטפת אותי, אל גאווה, כי גם אם לא קל... זה שם. ואני
חלק מזה.
והוא כל כך חסר לי, צריכה את מגע ידו, את החיבוק שלו, החיבור
ביננו, ערב לפני היום הולדת, חולמת עליו, חולמת עלינו מתעלסים,
והוא שוב בתוך גופי, הנפש צועקת לי שהוא עוד בה, וכמה שאנסה
למלא את חסרונו בשיחות עם אחרים, בפלירטים, בכתיבה, הוא עוד
שם. יוצא אל תוך חלום.
ואז, הערב הזה, בדיוק אחרי שעת מסג' שהענקתי לאחד מידידיי
הטובים במכינה, (הסוואה מדוקדקת ובלתי מחשידה מצד המארגנים)
סוחבים אותי לערב חברתי של מזכירות, שמסתבר כערב שירה, ותוהה
למה אף אחד לא אמר לי, הרי יודעים כמה שאני אוהבת לכתוב...
"היום יום הולדת היום יום הולדת", והדמעות נקוות בין עיני,
ההתרגשות הזאת, ואהבה מציפה אותי בין כל הנירות והפרחים
והשירים, המתנות והעוגה. ואני אוהבת אותם כל כך, אוהבת אותם
בלב חרוט.
"אני רוצה אותך, את שונאת אותי נכון..." -"לא, אני לא שונאת
אותך, אבל זה נגמר, זה לא שזה קל לי, או לא כואב, אבל זה נגמר,
וזהו, אין סיכוי." וזה כל כך קשה המילים הללו, להאבק בו,
ובעצמי, אבל אני יודעת שזה המשכו של מהלך נכון, אין יותר יחד,
אין יותר גבר שלי, יש אקס, יש מהלך שהתחיל בעזיבה אותו, יש
המשך - המשך הלאה ממנו.
תענוג שוקולד אחרון בין שפתיי, זיכרון לאיש נדודים שכבר חזר אל
נדודיו, ומשאיר אותי פעורת פה אל מול מילותיו, בהשתוקקות חוזרת
אל גופו שטעם בי, ובמקום זה פיסות של שוקולד. פיסות שוקולד
לליבוי זיכרון.
החודש האחרון במכינה היה שונה מכל חודש אחר עד עכשיו, פתאום
הכל נעשה שם כל כך מהיר, כל כך מדוייק, ואין יום ואין שעה שלא
קורה בה משהו, דם חדש מהתחלפות הוועדות, ופתאום מתחילים לדבר
איתנו על שנה ב', שאולי תתכן, ואולי לא... היו ימים שהרגשתי
הכי תועלתנית שאפשר, והיו ימים שהיה לי לא קל. מתחילה להעביר
חוג תאטרון, פתאום מרגישה את הפידבק הזה של אנשים שמעריכים
אותי, איך הידע שלי הוא לא דבר של מה בכך, אלא יכולת לסחוף
אחרי אנשים, אם רק נוגעת בנקודות הנכונות. ועם היום הולדת זה
נתן לי המון כוח.
התאטרון חוזר אל חיי, משיבה אותו אל מחוזות חפצי, משחקת,
קוראת, מכינה שיעורים, וזה כל כך טוב לי, ממלא אותי. התגעגעתי
כל כך, אל הפשטות הזו שזה זורם ממני, אל הדמויות שחודרות אל
גופי, אל הבימוי שנכנס לי לראש, כמו תמונות, הידיעה הזאת איך
זה אמור להראות, איך זה אמור לגעת, היופי הזה שבתאטרון, הטוהר
שזה עושה בי. אל כל פיסה שחורה בנפש, תופס אותה אל אור גדול של
שניות מוארות של במה, של היושר האינטגרי הכי גדול, מטאפיזיות
גשמית בצורת משחק. פרדוקס של הנאה. כי טוב לי לא להיות אני
לכמה רגעים. תאטרון...
ממלא את החור שנשאר ממנו. וזה לא סתם, אלא אמת. ומוזר לדעת כמה
חשוב וגדול היה חלקו בחיי גם כשהייתי במכינה, גם כשחשבתי שאני
מתעסקת בעוד מאה ואחד אלף דברים.
מתרגלת אל הדירה החדשה, השותפות שלי נפלאות, אני אוהבת אותן
מאד, למדתי המון מן החדש הישן כנראה, והרבה יותר קל לי
עכשיו...
מתחילה לחשוב יותר ויותר על הדירה הסופית אליה אעבור לא עוד
הרבה זמן, וכבר מתחילה לתכנן, חלק מהדברים שקניתי לדירה החדשה
יעברו איתי... וזה כל כך לא קל לי המחשבות הללו, הן מאיימות
עלי כמעט.
אומרים כשאתה בן 18 אתה מרגיש גדול, מרגיש שיצאת לעצמאות, אני
בגיל 18 עשיתי ניתוח פלסטי והרגשתי מאד קטנה... אומנם התחלתי
לעשות מה שטוב לי, וכבר אז ידעתי שאני אוטוטו עוברת, אבל עם כל
הבגרויות והכל, עוד הרגשתי ילדה של בית, של אבא, שעולמה הוא לא
עולמה לגמריי... שעוד מטפלים לי, ודואגים לי מאחורי הקלעים,
סוג של מריונטה, עם חוטים בלתי נראים, גם כלפי עצמה, סוג של
מראית עין כלפיי העולם.
ועכשיו ב19, פתאום העולם נופל עלי, ופתאום אני באמת גדולה
ובאמת עצמאית, וכל המילים הגדולות הללו שהדביקו לגיל 18, עכשיו
פתאום זה באמת שם, ולא מראית, ולא עין, אלו הם חיי, וזה מפחיד.
אבל זה גם סימן טוב. כי פתאום החיים הם לא משחק ילדים וצריך
לחשוב לפני שעושים משהו, אין מי שיטאטא אחרייך, הבלגנים שלי
אלו הבלאגנים שלי. וזה תהליך, לא משהו שבא בבום, לא איזה הרגשה
תלויית גיל, תלויית תעודת זהות, אלא משהו שבא מבפנים ומתפתח בי
כבר תקופת מה. ואם כבר עכשיו יש בי את ההרגשה הזאת, סימן
שכשיגיע הזמן ואצא מהמכינה, כשהרגע יהיה הרגע, אולי אהיה מוכנה
לזה, למרות שמחשבות זה אפילו לא זעיר אנפין של מציאות, אבל זאת
הכנה לא רעה.
ובתוך כל זה אני כותבת את עצמי אל העולם, כותבת את עצמי אל
עצמי, את געגועיי, אל געגועי, התכתבות עצמית עם הכאב אל
השימחה, ואיפה היא הכתובת שאפשר לחתום אותה בבול, משהו, אותו
רעל דביק שיאחה את כל הפיסות הקרועות פתוחות שלי.
המשפחה מטשטשת לי, עם ההחלטות הכואבות שהחלטתי לגביהם, לפתוח
דף חדש, כי אם עצמאות אז עצמאות, ואם הם רוצים לקחת בי חלק, אז
זה נקי, בלי כל הכאבים שהם מתיחים בי, ועד אז אי אחייה את חיי,
נקי, חלק במקום שאני בונה לעצמי, עם משפחה שמקיפה אותי, ממבט
אחר על העולם. והחיים שלי באמת הולכים ונראים אחרת מיום ליום,
ההחלטות שלי נעשות מכאיבות יותר אבל מפוקחות יותר, הפרטי שלי
עכשיו הוא באמת פרטי, והאני הוא באמת אני בלי גורמים מבחוץ
שקורעים בי. מתחילה להתהוות עבור עצמי, לחיות את החיים שלי
מתחילתם עכשיו, וזה לא רק הגיל שמעצים את כל זה, זה מהלך חיי,
והלך חשיבה שהשתנה בי.
ואני לא אשקר, גם אני מתגעגעת אליו, גם אני הייתי רוצה עוד
לילה בתור המאהבת הלטינית שלו, אבל העובדה היא שאני מתגעגעת
אליו, ולא אל מה שהיה ביננו, כי מה שביננו עשה לי רע, גרם לי
לכאב ולסבל,  כי מה שהיה ביננו נגמר, ואני מרגישה את זה באמת.
עם כל הכאב ועם כל הגעגוע. לא רוצה לחזור לשם, לא רוצה לחזור
לתחרות עם כל הדוגמניות שלו, תחרות על הלב שלו, על השפתיים
שלו, על המילים, על הנגיעה, וגם אם עכשיו כל זה יגיע ויוגש לי,
זה כבר too little too late.  מאוחר מידי. והרכבת כבר עזבה את
הרציף, וגם אם הדרך עוד ארוכה בסוף אני אתגבר עליו, גם אם בדרך
יעלו וירדו עוד הרבה נוסעים, חולפים על פני, אני אגיע אל האהבה
שהיא מחוז חפצי, ולא, זוהי לא האהבה שלו.
הטישטוש יחלוף לו, הכאב יהפוך ליצירה, שחקנים טובים הם אנשים
עם חוויות, כותבים טובים הם אנשים עם קרקע, הדימיון יכול לסחוף
כל אחד, אבל צריך מקום לחזור ולעגון בו, לפתוח ממנו עוד מסע.
החברים שלי מטפטפים אל תוך חיי חיוכים, השימחה שלי נושבת.
סערות מובילות לאדמה פוריה, ליבול צומח. והאדמה שלי נרפאת, מן
השריפה.

תגובות:
נושא:         קטר 7040014...
מאת:         -A-19
תאריך: 1/3/02 10:45
איך את מצליחה להביע את עצמך דרך מטאפורות כל כך יפות..
זה לא יאמן כמה הן תמיד בדיוק במקום..
יום הולדת שמח!
-אני-.

נושא:        העוגן הוא החשוב מכל...
מאת:         erika badu
תאריך: 2/3/02 16:02
כי אהבה ללא עוגן, היא אהבה שמבהילה...
אם אינו אהבתך, המשיכי בשלך, תני לעקרונותייך להובילך לדרכך
שלך... גם אם קשה, אל תתפתי לדרכו שאינה תואמת לדרכך שלך (או
שמא אני טועה).
אם אינו היה בטוח לגבייך,אין צריך להיות לו מקום בחייך...
אנשים המכילים אותנו, אנשים אותם אנו מכיל...
הם אנשים שיהיו טוטאלים איתנו...
שלנו, למעננו... כמו למענם...
היי חזקה בשלך,
לאהבה עוצמתית שיש בה גם עוגן...
עוגן להכיל גם את פחדייך, חולשותייך...
שלך
אני

נושא:         יומולדת שמח קושקוש
מאת:         lgg1
תאריך: 2/3/02 22:10
מוטב מאוחר מאשר אף פעם...
שמח שטוב לך

נושא:         דמיון...
מאת:          psycho girl
תאריך: 3/3/02 23:28
דמיון זהו דבר מדהים, מסקרן, מופלא.. אך קשה לפעמים לחזור
לקרקע, יש תמיד את החשש של לאבד את המציאות..
אני שמחה שיש לך את הקרקע, את המציאות שלך, ואני גם שמחה
בשבילך על כל החוויות שעברת, ועד כמה חוזק נפשי יש בך.
נ.ב-לא החזרת לי אי מייל):
ויומולדת שמייח(:
שיהיה לך רק טוב בחיים
אוהבת
psycho girl

נושא:        מיקי, אני לא מאמין שאני קורא לך ככה, אבל
שיהיה... זה הרי השם שלך גם... את יודעת מי זה?
מאת:         קאי
תאריך: 6/3/02 17:33
"הגבר שלך", מרכאות, כי כבר לא שלך, ומעולם לא חשבתי שאני גבר
(תני לי להיות באשליות שאני עדיין ילד), לא מאמין שאני כותב לך
אבל אני מנסה להשיג אותך כבר יומיים בטלפון, ואת מטיילת לך בין
מקומות, רגשות ומחשבות, אז אוקי, עכשיו אני על המגרש הביתי
שלך, כתיבה...קשה לי לכתוב ככה, פשוט, מהלב, הרי את יודעת שאני
רגיל לכתיבה מסוג אחר לגמרי, אבל החלטתי שאני רוצה להיות A Man
Of Expantion, (עוד מושג שלקוח ממוזיקה שנדמה לי שרק אני מקשיב
לה) אז תהיי סלחנית, הרי כבר הבהרנו בעבר שלכתוב אני לא בדיוק
יודע, למרות שאני דיי טוב עם מילים (או שזו רק עוד אשליה?).רוב
הקוראים שלך בטח שונאים אותי (נו מי יאשים אותם?), אבל לא אכפת
לי, את יודעת ששנאה כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, שנאה שלי
כלפי הסביבה והשנאה שלהם כלפיי, וחוץ מזה זה לא מיועד להם, זה
מיועד לך...כן, אני אוהב אותך, כן, את מדהימה בעיני, כן, אני
בחיים לא פגשתי מישהי כמוך ואני בטח גם לא אפגוש, כן, אני אני
גרמתי לך לעזוב, וכן, מי שישלם את המחיר זה בעיקר אני... למה?
יש המון סיבות שרק בימים האחרונים מתחילים לבוא אליי, האם זה
היה שווה לזרוק את זה? בוודאי שלא, אבל בזמנו עשיתי את הבחירה
שלי, ואני לא מתחרט, גם עכשיו, כשאני טובע בבדידות שלי (שוב...
זוכרת מתי התחלנו לדבר? כשהייתי בודד לגמרי), אני מבין שזה
לטובה, מה שהיה ביננו לא היה בריא מבחינתי, ובאותו הזמן לא היה
לי את הכוח למצא תרופות לזה, מוזר שדווקא עכשיו, כשאני הכי
בודד בעולם נפלה עלי שלווה, מין הבנה שיהיה בסדר (משפט נדוש של
אנשים אופטימיים, ומי אומר אותו? אני, הפסמיסט!), הכוחות שהיו
לי בעבר מתחילים לחזור לאט לאט, עוד מעט אני אוכל שוב להזיז
הרים, אני רק מקווה שהעולם יתן לי את הזמן לזה (או ששוב, זה רק
אשליות).בחיים לא תהיה לי מישהי כמוך (אני לא מדבר בתור אישה,
אלא בתור בנאדם), כ"כ רציתי לספוג ממך, וכ"כ פחדתי מזה לכן לא
עשיתי את זה אף פעם (נראה לי הדבר היחיד שאני מתחרט עליו),
פחדתי כי זה היה לי דבר חדש, ומשום מה חדש זה מפחיד (עוד משהו
שאני מתכוון לעבוד עליו, הרי עכשיו יהיה לי מספיק זמן לבד),
איך זה יכול להיות שיש מישהו שהוא י ו ת ר ממני בכל דבר, ואין
לי כלום לתת לו.... ראבאק, כמה פעמים שאלתי אותך מה את מוצאת
בי, לא, זה לא היה כדי לסחוט מחמאות, זה היה כדי להבין, ותמיד
כשפתחת את הפה השתקתי לך אותו, ואני עדיין לא יודע... אז מה
יהיה? אין טעם להרהר בעתיד יותר מידי, צריך לבנות אותו, אני
אתחיל, תני לי רק לארגן קצת מחשבות וקצת כוחות, ואני אתחיל
לעשות את השינויים בעולם שלי (בדרך שלי, ועם כל הקטע של המכינה
שלך, זה לא אני, למרות שהייתי יכול להיות חלק מזה), אני
אשרוד... את יודעת מה, לא! אני לא אשרוד, אני אחיה... אני
אשמח, אני אצחק, אני אבכה, אני אחשוב, והכי חשוב אני ארגיש,
איש הקרח נמס, עידני קרח באים והולכים, אבל אני, לטוב ולרע, זה
רק אני...מתגעגע... לידידה שלי (הרי ככה התחלנו, לפני שהיללת
את איך שאני מתעלס), כי את האמת, קפצנו לזה מהר מידי, וזאת את,
קופצנית, טועמת מכל העולמות, אבל זה לא התאים לי בזמנו, הייתי
צריך  יציבות, וכבר מתי  שהבאת לי אותה, זה היה מאוחר מידי,
איבדתי אמון בך, לכן אני מתגעגע לידידה שלי, לינשוף החכם שלי,
ומי יודע, יום אחד, אולי אני אפתח את האיציק שלי ואני אראה
מולי הודעה: "גם אני מתגעגעת לידיד שלי"....