צעדתי צעדים קצובים ומהירים.
הרגליים שלי לא אכזבו אותי ונשאו אותי בלי כל קושי לכיוון
החשכה. החשכה היתה, אמנם, כבר עמוק בתוכי, אבל לשמש (שעשתה
בכלל טובה להופיע יחד עם טיפות הגשם המלוכלכות) עוד לא התחשק
לנמנם. זמזמתי לעצמי את "singing in the rain" וחייכתי חיוך
זוויתי, מתקדמת במהירות כאשר כל נשיפה ושאיפה מתוקה יותר מזו
שקדמה לה.
-האוכל שלך מתקרר- אני שומעת את אמא חורקת מהמטבח. אני עונה לה
בקול מתחנחן כדי שאולי, בספק, לא תשים לב למצב המדוכדך בו אני
נמצאת, ובו זמנית בוחנת את שבר הזכוכית מכל כיוון מיותר. שקועה
בעצבים אני תוהה אם כל זה היה נחוץ - שהוא יזרוק אותי בדיוק,
כן בדיוק, באותו היום שאבא החליט לזרוק איזה עציץ ישן על אמא
והיא החליטה לזרוק אותו מהבית.
אז כל העולם שלי מלא בזריקות ואני נהייתי כל כך חלשה שהגוף
הרפוי שלי כבר לא תופס כלום.
ושוב חוזר על עצמו הנאום של אמא. בפעם המליון וחמש: איך זה
שהציונים שלי עדיין כל כך עלובים אחרי כל הכסף שהיא מוציאה על
מורים פרטיים ושאר חגיגות לימודיות היסטריות. אפילו השמונים
שלי כבר לא מצליח להרשים אותה. אז אני לא אהיה היסטוריונית
תנ"כית או איזה מתמטיקאית, או בכלל, כאילו שממנה יצאה איזו
הצלחה מסחררת, או מכל מבוגר עלוב אחר, הרי לעשירים יש את הצרות
שלהם, זה מה שהם תמיד טוענים. אז מה אני צריכה לשפר, ועוד
בשבילה, את הציונים, אם ממילא לא יצא ממני בן אדם מאושר באמת,
או גברת, לשם הפמיניסטיות המתיימרות שבינינו.
טרקתי אחריי את הדלת ומיהרתי לאוטובוס.
בהפסקה ישבתי, שעונה על עמוד גבס גושי ומציק, ולעסתי את
הסנדוויץ' בלי שהפה שלי ממש יבחין בטעם שלו.
הסתכלתי על החברות שלי, כביכול, שישבו לידי אבל צחקו ביניהן,
בעוד שאני מרגישה כמו רוח שמצננת להן את הפנים. כל שאר העולם
מסביבי היה דוחה וחסר חשיבות בעיני - מצד אחד איזה ילד מקפץ לו
על סקייטבורד, עושה תרגיל מחוכם ואחרי דקה נופל, ומהעבר השני
שתי נקבות מדברות על קולקציה חדשה של נעליים מפריז ואיך שאחת
פיתתה את המורה שלה לספרות לרדת לה.
איזה חרא, איזו רמה שטחית של אנשים מזויפים וחסרי תועלת, ואותה
רמה של בדידות. המחשבה על זה גרמה לי רעידות, והדמעה נפלטה
מהעין בזיגזג, מבלי שהרשתי לה לעשות את זה.
כשהגיע הצלצול התחיל שיעור פילוסופיה. הגענו לנושא מעניין, מה
שקורה לרוב, ולצערי הרב גם נהרס אחרי דקה כאשר מגיע תורה של
המטומטמת התורנית לפתוח את הלוע.
התחלנו דיון על "המתת חסד" - שאלות כמו אם מותר שלרופאים
מסוימים יהיה מותר להמית, ואם כן, לאיזה סוג של אוכלוסיה יגיע
למות, של מי האחריות, באיזה תנאים הכל צריך להתקיים ועוד
דיבורים מהסוג הזה. ואני מנסה להסביר, בלי הרבה טעם ככל הנראה,
שלכולנו מגיעה המתת חסד, והמורה שלי טוען שכשאנשים נמצאים במצב
של "אי שפיות זמנית", למשל, אין להמיתם, כי לאחר יום או יומיים
הם יחליטו שהם שוב רוצים לחיות, ומאותה סיבה שהייתי מנסה להניע
חבר מלקפוץ מהגג, אין לבצע לאדם עם קו מחשבה זהה המתת חסד.
- אני רוצה למות! צעקתי עליו, אתה לא יודע אפילו מה המשמעות של
זה, זה לא מעניין אותך!
- זה כן מעניין, הוא אומר בשקט, את חשובה לי יותר מהכל, את
יודעת את זה.
- לא! אתה כועס עליי, מתעצבן כשאני בוכה, אתה לא מרגיש את
הכאב. אתה חושב שאני נהנית לחתוך את עצמי עד שהידיים שלי
מתנפחות? אתה חושב שאני מתמוגגת מאושר לקום כל בוקר עם עפעפיים
נפוחים ועיניים אדומות ומצועפות מבכי?!
- אני לא יודע, אני אוהב אותך.
הוא כבר נעשה חסר סבלנות, ראיתי את זה בקצות השפתיים שלו. אני
תמיד רואה.
- כן, המשכתי, אולי כבר שחקתי לו איזה וריד מרוגז במוח, ובגלל
זה אין לך אפילו שניה בשבילי? כשאני בוכה אתה אומר שנדבר מחר
במקום לפתור איתי את הבעיות שלי?
הוא כבר לא אמר כלום. הוא פשוט שתק.
הוא נישק אותי נשיקה של פרידה, מנחמת - מרחמת כזאת, ויצא בשקט.
שמחה גדולה. אני מקווה שהוקל לו בלעדיי. פחות ילדה מתוסבכת
בחיים. הוא יודע שעמוק בפנים הוא מרגיש ככה, ונראה שגם אני.
למה הוא לא מבין? פשוט נשבר לי מהכל, אין לי כוח.
החלטתי שזה רק מוכיח לי את מה שכבר הבנתי לפני כן - כל העניין
המזופת הזה של אהבה - אין לו יסוד. תשוקה שמחברת בין שני
עלובים. תשוקה, ולעיתים בדידות.
הלכתי לישון בלי חשק ולמחרת לא הלכתי לבי"ס, הייתי מותשת מידי.
לאמא לא התחשק במיוחד לריב איתי אז היא לא אמרה כלום.
ניסיתי לדבר איתה, לברר אם יש התחדשויות איתה ועם אבא, מתוך
נימוס או משהו פאתטי כזה, היא אמרה ש - אין מה לדאוג ואבא סתם
היה עצבני ולא יקרה שום דבר.
לדאוג, כן, זה מה שאני אעשה. אדאג שהם ייפרדו. לטעמי, זה היה
צריך לקרות מזמן, הבית שלנו משדר אנרגיות שליליות לעבר כל
השכונה.
היא התחילה להזיל דמעות, עפתי לחדר שלי. אני שונאת שהיא עושה
את זה, בוכה מולי. זה גורם לי לבחילה. שתתמודד כבר מול
השטויות שלה ותתגרש מהמטופש ההוא. האבא שלי.
מרוב הבלאגן הזה עלה לי החום. הראש שלי הסתחרר בכל פעם שניסיתי
להרים אותו מהמיטה. בהיתי בקיר המקושקש שלי והרגשתי כל כך רע,
כי רציתי שהוא יתקשר, ציפיתי לזה - כאילו לא עבר שום משבר
בינינו. ולא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לחכות לצלצול הרועם
והמחריש של הטלפון. ואחרי שהתייסרתי, אני אפילו לא יודעת אם
כמה שעות, או דקות שנראו ארוכות כשעות, הוא צילצל. הוא אמר
שהוא אוהב אותי, אבל שאני מקשה עליו והוא מעדיף שכרגע לא נהיה
ביחד. אמרתי לו ביי בשקט וניתקתי כשהדמעות חונקות את הגרון
המסכן שלי. עכשיו ההרגשה נעשתה באמת בלתי נסבלת והתפללתי לאיזו
התעלפות. אבל ברור וצפוי שעם המזל שלי רק התפתלתי במיטה,
כשגופי מתגלגל מצד לצד והנשימה עצורה כמעט לגמרי
מאוחר יותר בלעתי כמה אקמולים והרגשתי יותר טוב, רק מהבחינה
הפיסית, כמובן.
שירבטתי כמה מילים על דף ואמרתי לאמא שאני יוצאת לנשום קצת
אויר נורמלי.
בעודי מזמזמת לעצמי, כאשר אני מרגישה משהו בסגנון אלכס, אם
ראיתם אי פעם את "התפוז המכני", אני מהלכת, בקצב מדוד, כמו
זומבי. נראה כי הרוח סוחפת אותי בדרכה לשומקום, אך אני יודעת
בדיוק לאן סוחבות אותי רגליי. דרך חדשה, בלי התנפחויות חתכים
על הידיים, בלי עיניים צורבות, בלי צרחות, צעקות וכלים
נשברים.
רק עוד זעקה אחרונה. |
