אני לא אוהבת אותו.
אני מרגישה כלפיו משהו, אבל זאת לא אהבה.
גם לא שנאה. זה מן רגש נייטרלי כזה.
אני גם לא מתגעגעת אליו, לא רוצה לראות אותו, ולא רוצה שיהיה
כאן איתי.
אני גם לא מתגעגעת לשיחות טלפון שלו, ולביקורים שלו, לבדיחות
הלא מצחיקות שלו, וליבשות שלו.
אני לא מתגעגעת לרגליים הרזות שלו, ולפנים הלבנות שלו, ולקוצים
הקטנים שלו.
אני לא מתגעגעת לחיוך המשגע שלו ולשיניים המקסימות שלו.
לא לעיניים הכחולות הגדולות שלו וגם לא לפנים בצבע של
העיניים.
אני לא מתגעגעת לקול הרוסי שלו ולפלאפון של אבא שלו.
גם לא לידיים שלו, ולשוקולד שהכנסתי לתוך הפה שלו.
לא מתגעגעת לחוכמה שלו, ולא לשחצנות ולאגו המסריח שלו.
לא מתגעגעת לחולצות שלו, למכנסיים, לפלטפוס ברגליים, לכפכפי
פילה שלו, לתמימות שלו, למתיקות שלו.
אני אפילו לא מתגעגעת לשקרים שלו.
כי אני לא אוהבת אותו,
לא מתגעגעת אליו
ולא אובססיבית אליו
בכלל.