סעו לסיני לראות את מלכודות היעלים העתיקות.
שתי גדרות נמוכות, עשויות מאבני השדה,
נמתחות על פני מאות או אפילו אלפי מטרים.
בתחילתן הן רחוקות מאד זו מזו, אך בסיומן,
או ליתר דיוק במקום שבו החלו לבנותן,
שם הן כמעט נפגשות, כמעט נושקות זו לזו
את נשיקתו הבוגדנית של יהודה איש קריות.
והדבר הוא מעל צוק תלול, או משאין כזה בסביבה,
מעל בור עמור שנחפר במיוחד בידי הציידים הקדמונים.

והעדר שואט לו במרחב הפתוח. הו, מה נעים לדהור כך במדבר.
ודרך אקראי, מאה פעמים לא, ופעם אחת אחרונה כן,
נקלע העדר אל בין זרועותיהן הפשוקות של הגדרות.
בתחילה אין היעלים מבחינים בהן בכלל. סתם גדר נמוכה.
ומשרואים אותה, הרי מה קל לדלג מעליה.
אבל לשם מה?  הרי פשוט יותר להטות את כיוון המרוצה,
ולשאוט הלאה לאורך הגדר. מה כבר יכול לקרות.

כאשר מגיעים ראשוני העדר למקום,
ממנו ניתן כבר לראות את שתי הגדרות,
מתחילים היעלים הזקנים והנבונים להבין,
כי סכנה נוכח פניהם.
הם מנסים לעצור.
אך אי אפשר.
מאוחר.
העדר דוחק אותם
קדימה, הלאה, הלאה,
עד אשר נשמטת האדמה מתחת
רגליהם.
והם
נופלים
נ
ו
פ
ל
י
ם
ומרסקים עצמותיהם למוות,
ועליהם צונחים האחרים,
ולציידים לא נותר אלא
למותת את החיות הגוססות
בפטישי האבן שלהם.

כולנו חכמים
כולנו נבונים
כולנו יודעים את התורה.
אז
מדוע זה נרוץ בין הגדרות
שבנקל יכולנו לדלג מעליהן :
הגדר אשר שמה : "רוצה עוד"
הגדר אשר שמה : "אני קודם"
הגדר אשר שמה : "אני לא פראייר"
הגדר אשר שמה : "אם אתן לו, ישאר לי פחות"
הגדר אשר שמה : "חיים רק פעם אחת".

והרי אנו יודעים :
כאשר נגיע למקום, בו נבין את המלכודת
ונרצה, באמת נרצה, לפנות אחור,
ידחוף אותנו העדר שבעקבותינו,
זה העדר אותו הובלנו,
ובפיות פעורים נשמע אותם צורחים:
"רוצה עוד ! "
"אני קודם ! "
"אני לא פראייר ! "
"אם אתן לו, ישאר לי פחות ! "
"חיים רק פעם אחת ! "

ויחד
ניפול
אל האבדון.