מתקדם אל הקבר שלך, כל כך נחמד שיש מלאך כמוך, אני כבר לא יכול
להתמודד עם זה שאת מתה, אז אני מוצא את הצדדים החיוביים של זה,
והעובדה שאת המלאך שלי היא בהחלט דבר חיובי.
"מה נשמע?, אצלי הכל טוב, את רוצה לדעת מה קרה אצלי, עזבי, את
יותר מדי קדושה, אני רוצה לומר לך שאני פחות אוהב אותך היום,
אני חושב שאת מתחילה להתפוגג לי, כבר התפוגגתי אצלך?" .
אין תשובה, שתיקה ארוכה של שנינו. אני מחליט לשבור אותה, "אז,
איך אצלך? הכל טוב? לא קשה מדי? אני מקווה מאוד, הכל טוב אצלך
, נכון?" פאק, אני שוב בוכה, שוב שומע שירים נוגים בראש שלי,
איזו תיאטרליות קוסמית גדולה, רגע עצום שכזה, את, מובן מאליו,
מתחילה לרוץ לי בראש, הכינו לי וידיאוקליפ מצוין עליך: אנחנו -
רגעי השיא.
אני הולך משם, עובר דרך השער של הבית קברות, חוזר לאוטו ומתחיל
לנסוע לשומקום.
הכביש רץ כאן בצורה יותר מדי מהירה, יותר מדי מוזרה, ברקע
מתנגנת מוזיקה אתנית רגועה, ואני רואה את כל הנוף רץ על סרט
נע, כל העצים העזובים, כל הבתים הבורגנים הרגילים, שכונה רגילה
בנוף רגיל, אבל אני במצב מאוד לא רגיל, אשתי מתה ואני לא הולך
לעבודה יותר, אני לא נוסע לשומקום ואין לי חיים מוגדרים יותר.
רק צהריים אבל אני חייב משקה, עוצר כאן בבר המקומי, משהו רגיל
עלוב כזה, לא אחד כמו ברי הדרכים האמריקנים, אלא יותר כמו
הפאבים העזובים של ישראל.
"תביא לי משהו, לא משנה"
"בכמה?"
"הנה עשרים, תכין לי משהו"
"טוב....."
אני מחכה כאן ומסתכל על האנשים שאין שם, הם נראים מאוד
ריאליסטים, יש להם שיגרה עייפה, לי יש אבל ססגוני ופורץ
גבולות, אני חופשי, לא צריך כלום, לא לעבוד, לא לפרנס אף אחד,
לא לעשות כלום, אני עדיין בתוך אווירת המוות הזאת שלא דומה
לשום דבר אחר, אצלם הכול כרגיל, אבל אצלי הכול נעצר, ואני אשקר
אם אני לא אגיד שאני מעדיף את זה הרבה יותר מהמצב הקודם.
"הנה המשקה שלך" הברמן אומר ומביא לי קוקטייל ירקרק-צהוב מוזר
במיוחד. אין טעם לשאול מה זה. עדיף לשתות ולתת לאווירה לרוץ.
"מה מביא אותך לפה?" הברמן שואל, "אישתי מתה" אני עונה "אין לי
כוח לכלום יותר, אני חייב קצת לדפוק ת'ראש" , "אני לא מכיר את
ההרגשה כשאישתך מתה אבל אני מכיר את ההרגשה של לדפוק ת'ראש"
הוא אומר ועל פניו חצי חיוך מריר.
"פעם אהבת מישהי והיא הפסיקה לאהוב אותך מתישהו?" אני שואל
אותו, "בטח" הוא עונה. "אז תדע לך שזה היה בטוח מהסיבות הלא
נכונות, כל הסיבות להיפרד הן לא נכונות, אם התמזל מזלך ומישהי
אהבה אותך מאיזושהי סיבה, אין סיבה שהיא לא תאהב אותך אחר כך,
ואם היא לא, אז תדע לך שאין ברירה, אתה חייב להישאר איתה, כל
עוד אתה אוהב אותה, ואתה תצטרך לעשות כל מה שאתה יכול בשביל
זה, ואם אתה במקרה מפסיק לאהוב אותה, תחשוב אם היית אוהב אותה
אם היא הייתה מתה" אני עונה לו, גומר את המשקה ועוזב את הבר,
כל תשובה שלו רק הייתה מנפצת את תפישת החיים שלי או פשוט מדכאת
אותי, אני יודע שהיא לא נכונה, ואני שרוי בזיכרונות בה רק משום
שהיא לא נוכחת, אבל אין מה לעשות, בסה"כ אהבתי אותה, ואם היא
הייתה פה, סביר להניח שבסופו של דבר היינו נפרדים, אבל במוות
אין ציניות או חוסר מונוגומיה, במוות יש רק "מה הייתי עושה אם
היא הייתה חיה היום".
אני ממשיך להפליג לי במכונית, אני מגיע הביתה ונשכב על הספה,
מנסה לכתוב משהו, שום דבר, ממש שום דבר, רק הרהורים כתובים על
דף, וכאב, אז אני בוכה על הדף ותולה אותו בחדר שהיה שלנו, שאני
אזכור שפעם בכיתי עליה.
אני חושב שתקופת הגמילה שלי ממנה מתחילה להיגמר, אני בוכה עליה
וחושב עליה, אבל אין מנוס מלהישאב בחזרה למציאות, ולמרות
האווירה הסוריאליסטית והלא מחייבת, אני חייב לעבוד, וההשלמה,
ההשלמה, אני חושב שאני מתחיל להשלים עם זה שהיא מתה, וזה לא
מוצא חן בעיני בכלל.