יש לי מפלצת מתחת למיטה,
מפלצת ירוקה, מפלצת מבעיתה
היא יוצאת בלילה ועושה בי שמות,
יש לה שיניים מסריחות ועיניים אדומות.

דני התעורר מהחלום.
לא, אולי חלום זה לא הדרך הנכונה לתאר את מה שהלך בעולם השינה
שלו. תנו לי לנסח מחדש:    
דני התעורר מהסיוט.  
כולה ילד בן שבע, עם פיג'מה חמודה של דרדסים, שהייתה סחוטה
בזיעה חמה. הוא התעורר בקפיצה, ובמשך דקה פשוט ישב על המיטה
שלו, בחושך. הוא פחד לזוז, פחד לחזור לישון. הוא רצה לקרוא
לאמא ואבא או לפחות להדליק את האור, אבל בשביל לעשות את אחת
מהפעולות האלה הוא יצטרך לקום מהמיטה, ולא. כי... כי אם הוא
יקום, אז, אז המפלצת תתפוס אותו.
הוא ניסה להרגיע את עצמו. זה היה רק חלום, רק סיוט. אין באמת
מפלצת, היא לא קיימת. הוא לא צריך לפחד. השכנוע העצמי כנראה
עבר, כי אחרי פחות מדקה דני החליט שלשבת במיטה ולא לעשות כלום
לא יעזור לו בכלום, והחליט לקום ולפתוח את האור.
הרגליים שלו רעדו כשהוא הניח אותן על הרצפה הקרה. צמרמורת עברה
בגופו כאשר הוא קם, וכל המשקל עבר לרגליים. 'זהו', הוא חשב,
'אם באמת יש מפלצת מתחת למיטה אז אבוד עליי עכשיו. אני למטה,
אני בטריטוריה שלה. אם היא רוצה לתקוף אני מת. מת'.
הדבר שנראה לו הכי טפשי, אבל גם הכי הגיוני לעשות הוא לרוץ
בשיא המהירות כדי לפתוח את האור. הוא אכן עשה את זה. הרגליים
הקטנות שלו זינקו מייד לכיוון מתג האור, ותוך פחות משתי שניות
החדר כבר היה מלא באור רך של מנורת הלוגן.
דני נשם לרווחה. 'יופי. גם אם יש מפלצת, הצלחתי להראות לה.
עכשיו יש אור, עכשיו אני כבר לא פוחד, עכשיו...'  

יש לי מפלצת מתחת למיטה,
מפלצת ירוקה, מפלצת מבעיתה.
ולמרות שמתחת למיטה יש רק שחור ושחור,
לא הפריע לה שהדלקתי את האור.

"אף פעם לא הבנתי למה כל הילדים חושבים שברגע שהאור דלוק הם
בטוחים." אמרה המפלצת. דני שיקשק מפחד. הוא רצה לרוץ בחזרה
למיטה ולהתכסות מתחת לשמיכה (משום מה מתחת לשמיכות תמיד
מרגישים ממש בטוחים, למרות שבתכל'ס אין לזה ממש סיבה), אבל
המפלצת חסמה לו את הדרך.  
"תחשוב על זה. הרי אני מפלצת, לא? מפלצת איומה, מסריחה וגדולה.
יש לי עיניים אדומות, יש לי שיניים גדולות ומסריחות. למה שאני
אפחד מהאור? זה נשמע לך הגיוני?".
דני לא ידע בדיוק מה להגיד, אבל לשתוק ברגע שכזה נראה לו לא כל
כך יעיל.
הוא גמגם את המילה "ל...לא". המפלצת חייכה.
"טוב נו. יאללה, בוא מתחת למיטה, אני אעשה בך קצת שמות, ותחזור
לישון."
דני שקל את המצב. המקום הכי בטוח נראה לו מתחת לשמיכה, אבל
המפלצת חסמה את הדרך הזאת. מצד שני, הדלת שיוצאת מן החדר לשאר
הבית, שכלל את החדר של ההורים, הייתה פתוחה וזמינה, ואם
האפשרות היא לתת למפלצת לתפוס אותו או להעיר את ההורים...  
דני הרים את הרגליים ורץ.

יש לי מפלצת מתחת למיטה,
מפלצת ירוקה, מפלצת מבעיתה.
ולמרות שההורים שלי הם כבר מבוגרים,
מסתבר שעל המפלצת הזאת הם לא יכולים.

"יופי דני. ממש יופי. לא יכולת להסתדר עם המפלצות שלך לבד.
היית חייב להביא אותן אלינו, נכון?"
לא טוב. אבא של דני נראה כועס. גם אמא שלו לא נראתה ממש
מאושרת. "אבל אבא, המפלצת אחריי, והיא רוצה לעשות בי שמות,
ויכולתי לברוח לכאן כדי להציל את עצמי, ו...אל תכעס.."
אבא של דני לא הקשיב.
דני עמד לייד המיטה של ההורים. בדלת הכניסה לחדר עמדה המפלצת.
על המיטה היה אבא עצבני אחד ואמא שנראתה די הזויה. השיער שלה
היה פרוע, והיה לה איפור מרוח על כל הפרצוף. 'בחיאת, אושרי'
אמרה אמא, 'תעשה לו משהו שלא יעיר אותנו שוב.'
האבא, עדיין בפרצוף כועס, קם והדליק את האור של החדר. "טוב,
דני. אני לא מאמין שאני עובר איתך על זה שוב. כל פעם זה קורה
מחדש. תסתכל טוב טוב על ה'מפלצת' שלך, אה? את מי אתה רואה?"
דני הסתכל. בהתחלה הוא ראה את המפלצת, גדולה ומפחידה. ואז
המפלצת השתנתה.
הגוף הגדול נראה כאילו הוא הצטמק פתאום. העיניים הגדולות
והאדומות שינו גודל וצבע, ועכשיו הן היו חומות, ובגודל
נורמאלי. העור הירוק הפך לעור וורוד. זאת לא היתה מפלצת, לא
הייתה מפלצת בכלל... זה היה..

"ז...זה סבא." אמר דני.
סבא נשם לרווחה. "אני לא יודע מה יש לילד הזה, אני אומר לכם.
כל פעם שאני ישן כאן אותו דבר, מתעורר באמצע הלילה ומתחיל
לצרוח."
אבא של דני נראה קצת יותר רגוע: "כן, גם אני לא מבין אותו
לפעמים. עכשיו יאללה, דני, אתה רואה שזה סבא? לא שום מפלצת?
תחזור לישון עכשיו, ושאני לא אשמע שום דבר עד הבוקר.'
דני התבייש בעצמו. איך הוא יכל לדמיין שסבא זאת מפלצת? הוא
הנהן במבוכה.
סבא ודני יצאו מהחדר, אבא סגר את האור אחריהם וחזר לישון.

בדרך חזרה לחדר של דני, בו סבא ישן על המיטה השנייה, דני אמר
לסבא שהוא מצטער, ושהוא לא יודע מה הוא חשב.
סבא אמר שזה בסדר, ושהוא מבין, ושהוא בסך הכל התעורר מסיוט
וקצת פחד.
ולרגע אחד, רק לרגע אחד, דני הרגיש בטוח. הכל היה טוב, לא היתה
שום מפלצת, שום דבר. רק סבא.

אבל אז, כשסבא דיבר, הוא הרגיש את הבל הפה שלו. הסירחון...
אותו סירחון כמו שיש ל...
דני הסתכל בחשש על העיניים של סבא...
הוא רצה לבכות, הוא רצה לרוץ, הוא רצה לברוח.
אבל הוא לא יכל.

יש לי מפלצת מתחת למיטה,
מפלצת די זקנה, מפלצת מסריחה.
היא יוצאת בלילה ועושה בי שמות,
יש לה שיניים תותבות ועיניים חומות.