זה כבר כאן. זה נחת עלי פתאום בבום.
משהו כבד על הלב שמקשה פתאום לנשום בחופשיות ועם המשהו הכבד
הזה גם הפרצוף פתאום משתנה והחיוכים, הם כואבים.
ההליכה נהיית פתאום יותר איטית, הרגליים נזרקות מצד לצד בחוסר
החלטיות לאן בעצם מועדות פני.
ואני כבר יודעת איך קוראים לזה.
ואני יודעת את ההשלכות שיש לזה.
ואני יודעת שזה יעלם מתישהו, איכשהו, לא תמיד עם סיבה אבל זה
יחזור, אם לא עכשיו אז מתישהו.
אבל זה יחזור וכשזה יחזור זה יהיה בדיוק אותו הדבר רק עם סיבה
טיפה שונה.
עם אותן דמעות ואותה הרגשה ועם אותו השם של הדבר הנורא הזה
שפוקד אותי בלי סוף, שמאיים לשבור,
שאולי...הוא כבר בעצם שבר...
28.2.2002 |