אתמול, הבחנתי שאת עצובה,
עיניים אדומות, מבט משופל,
הולכת בדממה, חולפת על פני.

אני כה רציתי לעזור, להושיט לך יד
לגרום לך אושר זה כל מה שבלבי.
רציתי שתהיי שמחה - שתחייכי,
כי חיוכך לא מש לרגע מזיכרוני.

אבל את, סגורה וביישנית,
נלחמת בודדה במערכה -
לא מוכנה לקבל שום הגנה,
אף לא גרם של עזרה,
את לא רוצה אותי.

ואם אי פעם תתחרטי,
אל תשכחי אותי.
אם רק תרצי, רק תרמזי,
אגן עליך עד דום לבי,
עד כלות נשמתי.
אדאג לך ללא הפסקה -
לכך שתהיי מלאת שמחה.


מוקדש לשני... הבחורה הראשונה שאמרה לי לא :((