למה זה כואב לי כל כך? למה קשה לי לנשום לפתע? זה מה ששאלתי את
עצמי בבוקר הראשון שהתעוררתי לבד. איך הכל נראה כמו חלום רע,
ואז אחרי שנייה או שתיים ואני פתאום מבינה. מציאות חדשה! אולי
שינוי קטן, אולי שינוי שלא משפיע על אף אחד חוץ ממני. שינוי
במציאות הבועתית שלי. רק אצלי בראש ובלב. אבל זה שינוי ענק
בשבילי. לקום לבד בבוקר.
הריקנות שאני מרגישה מתגמדת לעומת הכאב שלי בחזה. לוחץ לי כל
כך, ואני בטוחה שאני עומדת לקבל התקף לב. ואז הדמעות. עוד לא
התייבשו לי העיניים מאתמול וכבר הדמעות שוב זולגות לי, ואני
יושבת ומתייפחת, מרטיבה את הצד שלו במיטה. העיניים שלי מרצדות
סביב החדר. הקירות לבנים וחיוורים, וכל דבר שתלוי עליהם מזכיר
לי אותו. אני מנסה להישאר בפרופורציות הנכונות אבל הפרופורציות
שלי נמחקו מזמן, מאז שהוא סחט ממני כל טיפה של אהבה והשאיר
אותי סחוטה, גמורה על המיטה. איך שלוש מלים, קטנות, חסרות
משמעות כל אחת בנפרד, אבל ביחד הן מפרקות לי את העולם המושלם
שניסיתי ליצור לעצמי. העולם שאליו אני ברחתי תמיד... כשאני רבה
עם ההורים, כשלא הולך לי בעבודה, כשיש לי עומס עצום של מבחנים,
תמיד הייתי באה לעולם שלי והוא היה מחבק אותי ואומר לי שהכל
בסדר, ואומר לי שלוש מלים אחרות. שלוש מלים יפות יותר מרגיעות
יותר: "אני   אוהב אותך" וזה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. אבל
אתמול בלילה שמעתי: "זה לא  הולך".
זה לא הולך? מה זה זה? ולמה זה לא הולך? איך לא סיפרו לי? איך
לא ידעו אותי ומי אחראי פה לכל העסק הזה? אני דורשת תשובות!
רוצה להבין, אחרי כל כך הרבה זמן שנתתי והענקתי והשקעתי. כשכל
מה שאהבתי לשמוע זה את ה"אני אוהב אותך" הזה, וזה כל מה שהספיק
לי.
כל כך הרבה זמן מסתכם בשלושת המילים המעליבות האלה? "זה לא
הולך... "האם התעוורתי לתקופה מסויימת? האם אני היחידה שלא שמה
לב?

לקחו לי 20 דקות בערך לסיים לשאול את כל השאלות בעולם שאין להם
תשובה. מעצב עברתי לעצבים, מעצבים חזרה לעצב, ובסוף למצב של
חוסר תחושה. איזו טיפשה הייתי, איך ב-20 דקות, בלי לתת לעצמי
יותר מדי תשובות, הגעתי למסקנה שלא הגעתי אליה במשך כל השנתיים
האחרונות. איך פתאום הבנתי, מה שהייתי צריכה כבר לעשות מזמן,
אבל במקום זה, עשו את אותו הדבר לי.

אני לבד. נו מילא, ידעתי שיבוא היום הזה מתישהו.
אני פגועה וכואבת, אבל גם זה קרה לי ואני יודעת שזה יעבור.
אבל מעל הכל, רימו אותי!
גנבו את הדבר הכי יקר שיש לי - את החום והאהבה שיש בי, כדי
להעניק לאדם ראוי.