"בעולם מקביל לשלנו האדם חולם את עברו וזוכר את עתידו." סיים
המורה לספרות את קריאת השיר. מייד לאחר שסיים נשמע צלצולו של
הפעמון. "הכיתה משוחררת" אמר המורה, אייזנר. "חוץ ממך
אבנרסטיין..." הוא הוסיף. אבנרסטיין נדהם מבקשת המורה.
אבנרסטיין הוא בחור בן 17, די "רגיל" להתחשב בכך שהרחיב ספרות
בתיכון, גבוה אך נמוך קומה ושיערו בהיר אך שחרחר בצבע חום.
אבנרסטיין הביט במורה בעיניו, הכחולות חומות, ואמר "אני?!".
אייזנר (המורה) הנהן בראשו כמי שאומר בצורה עקיפה "כן".
אבנרסטיין קם ממקומו והחל צועד לאורך הכיתה הישר לכיוון המורה.
עד שהגיע כבר היתה הכיתה ריקה מתלמידים.  "כן?"
שאל אבנרסטיין כשראשו מורכן. "אני יודע שאתה מצליח במבחנים
ומעלה את הממוצע של כיתתך. אך אני לא מרוצה מפעילותך בכיתה."
אמר המורה. "למה אתה מתכוון?" שאל אבנרסטיין שהיה רגיש בנושא.
"אני תכוון לכך שאתה לא עושה כלום במשך השיעור ורק מפריע!" אמר
המורה והרים את קולו. "מה זאת אומרת לא מרוצה?! למה מה קרה אני
צריך להוכיח את עצמי?!" צעק אבנרסטיין, כבר אמרתי שהוא די רגיש
בנושא. "כן, כן אני רוצה שתתחיל להשקיע יותר!!!" צעק המורה. אז
בטעות ובלי כוונת זדון נפלט רצף קצר של מילים מפיו של
אבנרסטיין: "יא בן ז--------ה איזה מורה ד-----ק אתה עוד תשמע
מעורך ה---ן שלי יא ח----ר חתיכת זבל מחיריה מסריח מצ---אה!!!
וכ'ו וכ'ו...". המורה היה המום. המילה הראשונה שיצאה מפיו
היתה: "למנהל!!!!!!!!!". אבנר העצבני החל בדרכו לחדר המנהל
שהיה בצד השני של בית הספר. בדרך הוא הוציע את זעמו על כמה
ילדים במסדרון. חבל שהילדים הללו היו מקבוצת הפוטבול של
התיכון. אבנרסטיין הגיע לחדר המנהל חבול ומוכה. "אההה
אבנרסטיין, תלמידי המצטיין, מה מביא ואותך לחדרי הצנוע?" שאל
המנהל. אבנר ניסה לדבר אך כל מה שיצא מפיו היו שיניים שבורות
ודם, הרבה דם. לאחר מספר דקות של טיפול החייאה אמר אבנרסטיין.
"סתאם איזה מורה מרדן שדורש ממני יותר משסיכמנו.". המנהל נראה
לפתע מודאג. הוא פתח ספר עבה שהיה על שולחנו, על כריכתו היה
כתוב "הסכם אבנרסטיין", מה אתם רוצים הוא באמת היה רגיש בנושא.
"מה קרה? ספר לי" ביקש המנהל. "המורה שלי לספרות, הוא חרג
מההסכם ביודעין!
הוא ביקש שהגש אליו ואז החל צועק עלי ומצווה עלי להשתתף יותר
בשיעורים" אמר אבנרסטיין ואז המשיך
"ביום טוב הייתי מבליג על כך, אבל היום לא הצלחתי לעצום עיין
בכל השיעורים...". המנהל הנהן בראשו כמבין את הבעיה. "כן אני
רואה שהוא חרג מסעיף 1534 ומסעיף 8997 בחוזה." אמר המנהל לאחר
עיון קצר בספר שלפניו. המנהל הוציא ממגירת שולחנו פנקס שחור
ושלף עט אדום. "מה היה שמו של המורה שוב?" שאל המנהל והתכונן
לכתוב. "אייזנר..." אמר אבנרסטיין בשנאה. המנהל שלף פנקס נוסף
מהמגירה והחל מחפש את שמו של המורה. אבנר ישב מולו וחיכה, אך
אבנרסטיין לא היה כל כך סבלני. אצבעו התחילה להכות על השולחן.
כן, המנהל ראה זאת. עם כל פגיעה של אצבעו של אבנרסטיין נוספה
טיפת זיעה נוספת למצחו של המנהל שהלך והתעוות מן הלחץ. המנהל
נעשה לחוץ יותר ויותר משום שלא מצא עדיין את שמו של המורה
המקולל. הוא ידע שסופו קרב אם לא ימצא את השם בזמן. "או!" קרא
המנהל כשמצא בדקה התישעים את השם. נשמת רווחה נשמע מביטנו של
המנהל שניגב את הזיעה מפניו. "הגיע הזמן!" אמר אבנרסטיין,
שנעשה אדום. "או או" אמר המנהל. "מה קרה עכשיו?!" צעק
אבנרסטיין בכעס, אפילו התחבושות שעטפו את פצעיו החלו להקרע.
"אייזנר, מצוי תחת חסינות דיפלומטית בבית סיפרנו." אמר המנהל
המפוחד. "אז?!?!" צעק אבנרסטיין. "אנחנו לא יכולים לגעת בוא"
החל המנהל לבכות מפחד.
המנהל עצם את עיניו החיכה לסופו, הוא ידע שאבנרסטיין מתפוצץ
מכעס. לפתע סרר שקט בחדר. למעשה השקט מילא את כל העולם. המנהל
התכווץ על כסאו. לפתע נשמע שוב קול הפגיעה של ציפורנו של
אבנרסטיין על השולחן. כל פגיעה נשמעה כמו פיצוץ אטומי. ולפתע
בבת אחת נפסק הרעש. המנהל המבוהל פתח את עיניו בפחד. אך
אבנרסטיין כבר לא היה שם. אבנרסטיין לא נראה יותר מהלך בבית
הספר, אך הכל ידעו שהוא עוד יחזור...
יום אחד כשלוש שנים מאוחר יותר, הגיע אייזנר לבית הספר.
להפתעתו גילה שבית הספר ריק מאדם.
הוא החל צועד לכיוון כיתתו וכאשר נכנס............ הוא מצא קקי
על השטיח.
שלוש שנים לאחר מכן הוא נכנס שוב לבית הספר. אך גם הפעם היה
בית הספר ריק מאדם. "אוי לא לא שוב"
הוא אמר והחל צועד לכיוון כיתתו. הוא פתח את דלת הכיתה........
ואז כל בית הספר התפוצץ וקרס עליו...