אף פעם לא הייתי טיפוס של כינויי חיבה, וניסיתי, באמת שניסיתי,
אבל כמו כל דבר בחיים שלי גם זה לא הצליח. כנראה שאני פשוט לא
הטיפוס לכינויי חיבה...
כבר מהגן היו קוראים לי "קוקיה" כי היו לי שתי קוקיות יפות
כאלו בצידי הראש, אבל יוסי, שהיה אוהב להרביץ לכולם, גזר לי את
אחת הקוקיות ושפשף לי את הראש בחול. אז הסתיים לו עידן
הקוקיות. אחרי זה נשארתי סתם דניאלה, בלי שום כינויי מיוחד. כך
עברתי בשלום את א' ב' ועד ו'. ב- ו' הבנים גילו שאני לובשת
חזיה ואחרי שקרעו לי את החולצה, הם החליטו לקרוא לי "דניאלה
פומלה" או בקיצור "פומלה". אם לא הייתי עונה כשהם קראו לי ככה,
הייתי חוטפת מכה או אגרוף, אבל זה כבר היה בסדר...התרגלתי עוד
מהגן, יש לי עצמות חזקות. בכיתה ז', כשלרותם ולענבל גם גדל קצת
החזה, אז הניחו לי ושוב הייתי עוד סתם דניאלה, אבל אז זה כבר
לא כל כך היה משנה כי חוץ מאמא שלי אף אחד לא ממש קרא לי ואמא
שלי גם ככה קראה לי "פגע רע".
בכיתה י' הייתי "החרשנית", ב- י"א לא ידעו שאני קיימת. ב- י"ב
קראו לי הנותנת אבל גם זה עבר אחרי שהם גילו שאני בתולה. בצבא
הייתי "טירונית", אח"כ נהייתי "המפקדת". כשהפלוגה ברחה לי
באמצע מסע נהפכתי ל'קב"ניסטית' ומשם ל"משוחררת זמנית". אח"כ
הייתי עוד קצת דניאלה ועוד קצת דניאלה, לרגע היה לי שקט נפשי.
אבל עכשיו יש לי שם חדש בשכונה, ופתאום כמעט ולא אכפת לי...
עכשיו בשכונה קוראים לי "זאת שהתאבדה", ופה למעלה הם קוראים לי
"המסכנה".