שקד התישב. הוא נתן לרגליו להטלטל בחופשיות באויר בעוד הוא
בוחן את סביבותיו. המקום היה לא מאוד גדול אבל די מרגיע. משב
רוח קל ליטף את פניו והעלה את החיוך של שפתיו אפילו גבוה יותר.
מרחוק באופק הוא יכול היה לראות הר שמבצבץ מבין שמיכה של
עננים. 'מעניין אם זה האוורסט.' חשב לעצמו. כמה מטרים מאחוריו
הייתה ארובה מלבנים אדומות שעננים לבנים עלו ממנה.

ההרגשה הייתה מדהימה. שקד ידע שכל רגע ורגע מחייו הוא השקיע
כדי להגיע לכאן. וכעת הוא עשה זאת. הוא הסתכל על העננים ועל
המטוס שעבר מתחתיו וחייך.

אפשר היה לשמוע ציוץ קל של ציפורים. שקד ישב והאזין, מתענג על
המנגינה המרגיעה הוא תהה לעצמו איך הציפורים הצליחו להגיע כל
כך גבוה. הוא לקח נשימה עמוקה ומילא את אפו בריח הניצחון המשכר
של עבודה קשה.

הוא עצם את עיניו ונצר את התחושה של איך זה להיות כאן סוף סוף.
הכל, האויר, הנוף, העננים, הרגליים המטלטלות, הידיעה שכל
הדברים הקשים כבר מאחוריו הצטרפו כולם יחדיו לאושר נפלא.

אבל אחרי כמה דקות של עונג ואושר שקד הסתכל סביבו שוב...
'מה עכשיו?' הוא תהה לעצמו...
'די לבד פה...'
הוא חשב עוד מספר שניות ולאחר מכן הוציא את אולרו וחרט על
הרצפה.
"שקד לוי היה פה, 25.9.2001" לאחר מכן חייך קם וניגש אל
הסולם.
'פעם הבאה שאני מגיע לגג העולם, אני מביא איתי אותה.' הוא אמר
לעצמו. והלך לחפש לאן היא הלכה.