ישנן שתי דלתות, מכל אחת נוף שונה,
באחת נאמר,
לומר את הדברים,
להניח אותם במערומיהם...ולפקוח עיניים,
אפילו אם לא ישקף דבר מה שאני אכן מייחלת לראות,
זה לבטח יהיה טוב יותר מעכשיו...
ובשניה נאמר,
לחכות,
ולהמתין,
להביט,
להבין,
ולבחון,
לנהוג בהגיון...ושבינתיים...הרגש ישתלט על ההגיון וההגיון
יעסוק בכתיבת פרוזה כפייתית,
על הרגש לחלקיו ורגעיו.
עד כי תמונות הפנטזיה ישרפו לאפר,עד כי הגוף יזיל דמעה,
דמעה אחת שתשמור עליו מלהתפוצץ כולו.

הדברים ידועים מראש,
דמעה...
שאולי שווה הכל,
מליון שירים,
מליון ציורים,
מליון ורדים פורחים...
מליון חיוכים...
אולי שווה הכל,
מלבד מלהפסיד אותך.

אנוכי בת אדם,  נושאת מסות של גאווה בהגיון שלי,
כפי כל אחד ואחד המהלך על שתיים ומרבה בדיבורים בלי לומר דבר
בסופו של כל דבר.
ההיגיון מכלה אותי, מעכל חתיכות שמנות מהפאזל המפואר ומרבה
להפוך הכל מפשוט יותר,
למסובך יותר,
מורכב יותר,
צודק יותר...

הלא היתי גאה בכל אלו פעם?
כל המין האנושי גאה בכך...
הרי זה לא מה שסיבך אותנו מלכתחילה?

וכעת אנו מנסים להגיע לפשטות בעזרת דרכים מפותלות וכובלות
כשורשים,
מה לא בסדר איתנו?...קיבלנו שתי רגליים להלך על האדמה.
מרוב חיפושים אחרי הדרך ההגיונית, אנו מוצאים את עצמינו שואלים
איפה ההגיון?...אך איך דבר כזה ימצא אם אפילו לא בטוחים מה
פשרו...
כאשר אדם לא יכול להיות כנה...מפני שננטע בו פחד...
מפני שננטע בו כבוד,ננטעו בו אמונות שווא ונביאי שקר!
ננטעה בו בושה...

והלב יודע...שרק לומר "אני אוהבת אותך"
שווה,
מליון שירים,
מליון ציורים,
מליון ורדים פורחים,
מליון חיוכים,
אולי שווה הכל,
חוץ מלהפסיד אותך.