לפעמים, אני לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מהראש. אני
משתקפת במראה גדולה, מראת גוף, מחזיקה בידיי מצלמה מקצועית.
זאת תמונה בשחור לבן. "ספיה" הם קוראים לזה בשפה המקצועית. אני
מחזיקה את המצלמה רק מעט מתחת לקו העיניים. מצלמת ללא פלאש.
עומדת ישר. חושבת על איך תצא התמונה. יודעת שכמה שלא אנסה
לכוון, בסופו של דבר התוצאה תפתיע אותי.

כשהגיע הסרט שבו הייתה התמונה מהפיתוח, ישר חטפתי אותו מידיו
של עומר. רפרפתי במהירות על התמונות כדי למצוא את זאת האחת.
כשהגעתי אליה, נעצרתי. הבטתי בתוצאה בעיניים נוצצות. כל דמותי
מכף רגל ועד ראש משתקפת במראה. המצלמה מסתירה רק את חלקם
התחתון של פניי, אך את העיניים רואים בברור. המראה הגדולה בעלת
מסגרת העץ בסגנון עתיק מעניקה מסגרת פנימית למסגרת התמונה
החיצונית שנוצרה בעת הפיתוח.
מאחור, מכה האור מן החלון במראה, המחזירה אותו לדמותי.
תמונה מושלמת. הזוויות. הקומפוזיציה. התאורה. הפריים. הכל...
כפי שתכננתי. כפי שראיתי אותה בדמיוני.
אני לא מצלמת הרבה זמן. הגעתי לזה לחלוטין במקרה. עבדתי
בטלמרקטינג: "שלום, שמי לינור, ואני מאוונגארד תרבות. רציתי
להציע לך את חבילת התרבות החדשה שלנו במסגרת ארועי ה-50 למדינת
ישראל..." ככה זה היה שנה כמעט. כנראה שהייתי טובה בזה, כי
הצלחתי למכור הרבה "חבילות תרבות", ובנוסף לזה, הצלחתי לפתח
נימה אישית עם הלקוחות כך שחלקם לא רק שלא ראה בי טרדה, אלא
אפילו משב רוח מרענן ומבדר ביום עבודה משמים.
ככה זה היה עם עומר. עומר הוא צלם. כשהתקשרתי אליו בפעם
השלישית הוא כל-כך צחק מהדרך שבה פתחתי את השיחה, שמיד הוא
הציע לי עבודה: "שמעי לינור, את מעניינת אותי ונראה לי שיש לך
את זה עם נושא של מכירות. את יודעת איך להגיע לאנשים. אני
למשל, שומע טלמרקטינג, ישר מנתק. אבל איתך אני פשוט לא יכול.
אני רוצה שתבואי לנהל אצלי שיחות מכירה במשרד. אני צלם אירועים
ואני רוצה שאת תסגרי את העסקאות עם הלקוחות. הם ימותו עליך".
כזאת אני. מתגלגלת הלאה לאן שלוקחת אותי הרוח. מסתבר שהמשרד של
עומר היה ממש ברחוב ליד הבניין שעבדתי בו. הקליק ביננו היה
מיידי ועוד באותו יום הוא הציע לי לבוא איתו לאירוע שהתקיים
למחרת כדי לראות איך אני מצלמת.
הסברתי לו שאין לי הרבה קשר לצילום. כמובן שזה תחביב. אבל
מעולם לא ממשתי אותו מעבר למה שכל אחד עושה עם מצלמה ביתית
ממוצעת בימי הולדת או בטיולים לחו"ל.
את עומר זה לא הרתיע. הוא שם עלי מצלמה טעונה בסרט צילום ואמר:
"זה עליך מעכשיו ועד סוף הערב. תעשי חשבון מה את רוצה לצלם
ומתי כי יש לך סרט אחד. אחרי שנראה מה יצא, נחליט מה קורה
הלאה".
מה שקרה הלאה, היה שעומר הציע לי לעבוד איתו בכל אירוע שנסגר.
הוא הדריך אותי אחד לאחד איך לעבוד עם המצלמה המקצועית. עדשות,
צמצם, פוקוס, תאורה, מרחק... העבודה שלי הלכה והשתפרה. כמובן
שאהבתי את זה מאוד.
במיוחד אהבתי לצלם את האנשים בשעה שהם לא שמים לב שמצלמים
אותם. גילית שאז הם יוצאים הכי יפים. הייתי נעמדת במרחק רב
מהמטרה, משתמשת בעדשה גדולה ומקרבת ומחכה ל"רגע".
זה היה אחד מהכשרונות של עומר. לתפוס "רגעים". התמונות שלו
תמיד יצאו מדהימות. מדויקות. הוא תמיד ידע מתי להיות בכל מקום.
לפעמים היה נדמה שהוא נמצא בכמה מקומות בו זמנית. ניסיתי ללמוד
ממנו את כל מה שרק יכולתי.

עכשיו, מביטה בתצלום שלי, התמקדתי בעיניי. מרוכזות במלאכה,
מחשבות את הזווית להשגת התמונה הרצויה. רציניות. הבחנתי ביציבה
שלי: בטוחה. מקצועית, אפשר לומר. אפילו לא שמתי לב שסיגלתי
לעצמי אותה. הבחנתי בה גם בתמונות שעומר היה מצלם אותי בהן תוך
כדי אירוע.
היה לנו מן קטע כזה, לצלם גם אחד את השני עובדים. עומר אהב
לצלם אותי ואני אהבתי לצלם אותו. אבל יותר מזה, שנינו אהבנו
להצטלם.
חשבתי על זה. איך זה שאנשים הרוצים לדגמן מגיעים להיות צלמים.
אנשים שרוצים לשחק על במה מגיעים להיות בימאים, אנשים עם בעיות
נפשיות קשות מגעים להיות פסיכולוגים... מן מעגל פשרות כזה.
פשרות שלא ממש נותנות מענה מלא, אבל נותנות לך את ההרגשה שאתה
קרוב למה שרצית. שאתה "בתחום". זה נותן לך את התקווה הזאת
שאולי ההתחככות ב"אור" הזה, תעניק גם לך חלק מהזוהר שלו בלי
שהצלחת באמת להגיע אל מה ששאפת אליו.

לעומר יש כשרון. יש לו טביעת עין. לפעמים נדמה לי שהוא יכול
להוציא כל אדם יפה מבעד לעדשה שלו. הוא מביט על ה"אובייקט", מי
שזה לא יהיה, אומר כמה מילים מרגיעות, מצחיק באיזו בדיחה שוברת
קרח ו-הופ, אפילו אנשים שמעולם לא הרגישו נוח מול המצלמה
נרגעים והופכים לדוגמנים מלידה.
עומר שונא תמונות מבוימות. הוא לא סובל את הצלמים האלה שמגיעים
לאירוע ומתחילים לצעוק: "דודה, תחייכי! סבתא, תסתכלי למצלמה!!
חתן כלה, לחייך מצלמים!". הוא מעדיף לראות את האנשים כמו שהם.
והם - מסתבר מאוד אוהבים לראות את עצמם בתמונות כמו שהם.
איזה עונג הם מפיקים מלשבת במשרד כמה שבועות אחרי החתונה,
להביט בתמונות ולהגיד: "הי, בכלל לא ראינו אותך מצלם כאן",
"מה?! ככה נראיתי כשרקדתי"? "תראה את סבא שלי, איך הוא מאושר,
הוא אפילו לא שם לב שמצלמים"...
מה שהם לא יודעים, זה שאני חוסכת מהם עוד כשרון של עומר
שמאחוריו עומד תחביב. לפעמים, עומר אוהב לצלם תמונות "רעות".
הכוונה היא לא שהוא מצלם תמונה גרועה מבחינה מקצועית, אלא הוא
תופס אנשים בזוויות מאוד לא מחמיאות. בכוונה. למשל את האמא של
הכלה מגישה לה את כוס היין בחופה, מחייכת בסנטר כפול. או
משולש. או מרובע...
אחד התפקידים שלי, בין השאר הוא לעבור על התמונות לפני
שהלקוחות רואים אותם ולסנן את התמונות האלה החוצה.
"למה אתה עושה את זה"? שאלתי אותו פעם. "לא יודע", הוא אמר לי.
"אולי אני סוגר איתם חשבון באיזה מקום. עם כאלה שמעצבנים אותי
ב'תבוא לפה', 'תבוא לשם' - 'תצלם אותי ככה...', 'תצלם אותה
ככה' וכאלה...".
התמונות האלה גומרות בעיקר בפח אבל את אלה שהוא ממש אוהב, הוא
שומר באלבום מיוחד. למזכרת.
אני גיליתי, לעומת זאת, שכשאני מצלמת אנשים, הם יוצאים בתמונות
כמו שאני רואה אותם בעיניים שלי. במשך שנים ניסיתי להראות
לאנשים איך אני רואה אותם. ניסיתי להעביר להם את זה במילים
ובהרגשות, והנה, בלחיצת כפתור פשוטה - נפל לידיי נס.
חברים שלי, שעברו מול עדשתי, טוענים שמעולם לא יצאו כך
בתמונות. ככל שאני אוהבת יותר את האובייקט שלי, כך יותר
מוצלחות יוצאות התמונות.
אולי זה לא מקצועי במיוחד. אחרי הכל, אני צריכה להיות כמו
עומר, לפתח את היכולת להוציא את כולם "יפים" בתמונה, אבל לפחות
עכשיו, זה עדיין לא ככה.

אני חוזרת לתמונה שלי. הביטחון נסוך על פני בלי ששמתי לב. אני
יודעת מה אני עושה. אני יודעת מה אני מנסה לעשות. אני מוקדשת
כולי לפעולה.
מעולם לא ראיתי את עצמי ככה. מעולם לא יצא לי לראות דרך עיניי
איך אני נראית כשאני עובדת. כשאני עומדת מול האנשים. זה לא
אותו הדבר לראות את זה דרך התמונות של עומר או של כל אחד אחר.
לראות את זה דרך העדשה שלי, זה אחרת לגמרי.


אני לא יודעת אם ,באופן כללי, אני אוהבת את עצמי או לא. אבל
התמונה יצאה כל-כך שלמה. התמונה יצאה כל-כך מביעה. את התמונה,
אני אוהבת.

כשאני חושבת על זה עכשיו,  אני מצלמת את עצמי מגיל די צעיר.
אני מצלמת את עצמי מבפנים. כלומר, אני כותבת. ככה אני מנסה
להעביר לדף את איך אני מרגישה לגבי כל מני דברים וכשאני קוראת
את זה אחר-כך, משתקפת לפני תמונה שלי מהרגע שכתבתי.
זאת לא תמונה ברורה כמו שיוצאת ממצלמה. זה יותר דומה לתמונה של
הילה של אנשים. מי שראה תמונה כזאת פעם יודע שהיא לא מציגה
דמות ברורה אלא יותר כתמים של צבעים בגוונים שונים. אלה שלא
מבינים בזה, יראו כתמים צבעוניים מוארים. אולם אלה שהם יודעי
דבר, יוכלו לספר לך רבות על האובייקט המצולם: מי הוא, באיזה
מצב רוחני הוא ובאיזה מצב נפשי.
ככה אני רואה את הכתיבה שלי. מי שיבין אותה, יכול לראות את
התמונה הפנימית שלי נכון לרגע ה"צילום".

והנה,אחרי שנים של "צילום עצמי" בכתב, פתאום המדיום החדש הזה,
צילום, פותח בפני את האפשרות שלא חלמתי עליה בחיים. לראות את
עצמי דרך עיניי.
אני אוהבת את התמונה הזאת. אני אוהבת את איך שיצאתי בתמונה
הזאת. אני אוהבת את המקצועיות בתמונה הזאת. אני אוהבת את עצמי,
בתמונה הזאת.
כשאני שוקעת באחד ממצבי הרוח הפוקדים אותי מדי פעם, אני מביטה
בתצלום הזה שתלוי מולי על הקיר, כדי להתעודד.
זה לא נובע מתוך נרקיסיזם. (לא שחסר לי זה לפעמים...), פשוט
התצלום הזה מהווה לי תזכורת שאני כן יכולה לאהוב את עצמי. שהיה
רגע אחד נתון בו יש לי הוכחה שבאמת, אבל באמת, אהבתי את עצמי.




יצירה זו מוקדשת ללימור ש. עם הערכתי על כל מה שלימדה אותי