מתרפק היערות גר בביקתה קטנה בקצה היער. הוא היה צאצא של שבט
אינדיאנים עתיק. בזמנים שאיש כבר לא זכר הם קראו ליער בית, אבל
עכשיו נוצות בשלל צבעים שהתרפרפו בין העצים היו רק של קקדו
חולף, ומתרפק היערות נותר יחיד לספר על ימים אחרים של תפארת.
למרות שגר לבד הוא לא היה בודד. בימים היו גמדי היער מצרפים
אותו למסעות הפלא שלהם, בלילות היו הפיות באות לשורר לו חלומות
של פז. פייה שהיתה מזייפת היתה חוטפת פליק בשולי הכנפיים
השקופות שלה, אבקת זהב היתה נושרת, מתפזרת בחלל הביקתה, ומתרפק
היערות היה מחייך, ונרדם כשפירורי זהב מתנצנצים לו בקצה האף.

יום אחד, בדיוק כשמתרפק היערות היה עסוק בבדיקת חיוורון נקודות
של פיטריה, כשהוא מנסה לשכנע את הגמדים ביתרונות תרופות הסבתא
האינדיאנית שלו, הופיעה ביער מרפקי חמאה.
היא הניחה את המזוודה המשובצת שלה למרגלות הפיטריה, חיככה קלות
באצבע מנומשת את קצה חוטמה המנומש, הביטה סביבה במבט חקרני,
עיפעפה קצת לעברו של מתרפק היערות ושאלה : "יש פה מתרפק ?"
מיד שקטו קולות פעילות היער השיגרתית וכולם פנו לבחון את
האורחת .
הגמדים מירפקו זה את זה, מלחששים מאחורי אצבעות פרושות דברים
שאיש אינו יכול לשמוע. הפיות הציצו ממחבואן בין עלי כותרת
וציחקקו בביישנות, מנחשות שמעתה יצטרכו לשיר את שירי ערש הפז
שלהן בהרמוניה של שני קולות.
מתרפק היערות הביט בה פעור פה, סמוק כשולי הפיטריה שאת הנקודות
שלה לא סיים לבדוק.
זה היה אחד מאותם רגעים מוארים, בהם כמו מתרוממים שוליו של
וילון דקיק אך איתן, ומגלים דברים נסתרים שתמיד היו שם.  
אף אחד משוכני היער לא העלה בדעתו מעולם לבטא שאלות כמו מי
אנחנו ומדוע. הם היו יצורים שהתקיימו על גבול הספק, שהרי מחוץ
ליער סירבו רבים להאמין שהם באמת שם. לכן הפכו התהיה והפיקפוק
למותרות עבורם, ושאלות כאלה היו מסוכנות להם.
אבל כשמתרפק היערות בהה במרפקי חמאה החייכנית שניצבה שם מצפה,
ניראו כל התשובות מובנות מאליהן, וממילא איבדו כל השאלות
תכלית.  הוא היה מתרפק, ומרפקי חמאה היתה זקוקה לו. לא היה לו
צורך לדעת שום דבר נוסף.
פרפרים גדולים הסתחררו בחלל החזה שלו. הוא היה מאושר.
בגלל שכשמאושרים באמת מילים הופכות מיותרות כמעט, הוא פשוט
כופף קצת את הברכיים שלו ונטל ביד שמאל את המזוודה שלה. ביד
ימין הוא אחז במרפקה של מרפקי חמאה, שמיד שלחה כף יד מנומשת
והחליקה אותה לתוך שלו. הם חייכו קצת אל הסובבים אבל בעיקר זה
אל
זו, ואחר כך הסתובבו והלכו לכיוון הביקתה.
מתרפק היערות הניח את המזוודה ופתח את הדלת. מרפקי חמאה פנתה
מעט לאחור וקדה לכל הצופים קידת פרידה חיננית.  אז הסתובבה שוב
אל מתרפק היערות שחיכה ליד הדלת הפתוחה, הוא הרים את המזוודה
שלה, והם נכנסו פנימה.