כמו כל מעשיה פרויידיאנית מצויה, גם זאת שלפניכם מתחילה באימא.
ליתר דיוק, אימא שלי. הרי הכל מתחיל באימא, לא?
אימא שלי, קיבלה את היותי הומוסקסואל כמו כל פולניה טובה.
אסביר: ביום שבו יצאתי מהארון באופן רשמי מול הוריי, התגובות
היו מאוד מפתיעות ודווקא לטובה. (בכל זאת, הכתובת היתה על הקיר
במשך שנים. כולם ראו... חוץ ממי שלא רצה לראות). אבא שלי,
הלוואי על כולם, סיכם את זה במשפט אחד: "אני לא יכול להבין את
זה - אני יכול לקבל". זה אבא שלי. אין כמוהו בכל העולם
(ובתסביך הזה נעסוק בהזדמנות אחרת). התגובה הראשונה של אימא
שלי, לעומת זאת, היתה: "למה זה מגיע - לי".
לא עזרו בכלל הניסיונות הנואשים להסביר לה שזה לא קורה לה,
זה קורה לי... שאני זה שעומד בפני שינוי מאוד משמעותי בחיים
ואני שלם איתו, או לפחות רוצה להשלים איתו, מה שהבושה שלה, לא
עוזרת לו.
היא התביישה. תיקון - היא מתביישת בזה. כן, כן. אימא שלי, שהיא
עובדת סוציאלית במקצועה, המתמחה בטיפול משפחתי, אימא שלי
מתביישת בעובדה שהבן שלה הומוסקסואל.
זה לא שאני לא יכול להבין את זה - אני פשוט לא מוכן לקבל את
זה. (אתה תסלח לי, אבא, על הפרפראזה הזאת, נכון...?)
אז ככה קרה, שבחודשים הקרובים, ההורים שלי הפנימו וסיפרו
בהדרגה למעגל הקטן שסובב אותם על העדפותיי המיניות. (באמת שלא
ראיתי סיבה לעשות מזה נושא שיחה, אבל אם ההורים שלי מחפשים
"סימפטיה" ו"רחמים" אצל הסובבים אותם, מי אני שאקפח אותם מהם).
תוך שנה, (וזה לא הרבה זמן) ידעה כמעט כל המשפחה, כולל סבא
וסבתא משני הצדדים - אלוהים יעניק להם בריאות וחיים ארוכים.
לחברים שלהם, ההורים שלי לא סיפרו. רק לזוג אחד. לחברים הכי
טובים שלהם באמת. אלה ש"לא יוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה".
השנים עברו מהר מכפי ששמתי לב. הלוואי על כל בחור בעל נטיות
כשלי זוג הורים ומשפחה שיקבלו אותו כמו שהתקבלתי אני.
יום אחד, כמעט 5 שנים אחרי אותו יום שבו יצאתי מהארון, אימא
שלי קוראת לי הצידה. בעוד שאנחנו במרתף מפנים כביסה היא מספרת
לי את הסיפור הבא:
"אתה זוכר את הדר, הבת של אורית, חברה שלי?"
"כן", (ראיתי אותה פעם אחרונה לפני שמונה, תשע שנים. לא בחורה
מרגשת במיוחד)
"אז היא גרה עכשיו בתל-אביב". (כלומר, היא חזרה מחו"ל, אל
תשאלו אותי למה אני יודע שהיא היתה שם).
"נו" (זה מעניין אותי בערך כמו אם עגבניה זה פרי או ירק).
"ומסתבר שחברה טובה שלה עובדת במקום העבודה שלך".
"ואללה. מי זאת"? (ידי מושטת אל הכפתור האדום בראשי, רק למקרה
שאם צריך, חברה שלה כבר לא תעבוד במקום העבודה שלי...)
"לא זוכרת. אבל היא שאלה אותה אם היא מכירה אותך. היא שאלה אם
היא מכירה את יריב מפרדס-חנה".
"אבל אף אחד לא מכיר אותי בפרדס-חנה עם השם יריב, הרי החלפתי
אותו רק לפני 5 שנים...".
"כן, אבל אז היא הראתה לה תמונה שלך"
"מה?!? מאיפה היתה לה תמונה שלי"?! (היד שעל הכפתור האדום
מוזזת הצידה ומחפשת אחר סכין או עצם יותר כהה. לא נראה שמגיע
לפוסטמה למות מהר).
"אז הדר, אמרה לה - אה...זה אריק. בטח שאני מכירה אותו. ואז,
החברה שלה אמרה (וכאן אימא שלי מנמיכה את קולה ללחישה עצבנית
ודרמטית) את יודעת שהוא הומו"?
להגיד לכם את האמת. לא ממש התרגשתי. אבל ידעתי שכאן לא נעצר
הסיפור, וידעתי גם שאימא לא תנוח עד שתפרוק אותו, לכן עודדתי
אותה להמשיך.
"טוב. אז הדר יודעת. אז"? (אימא שלי בחיים לא תבין את
הנונשלנטיות שבשאלה, היא תמיד תמצא את הפרובוקציה, אבל הפעם
היא היתה להוטה לגולל את ההתרחשויות).
"אז היום, אורית - אימא של הדר, ולאה (החברה הכי טובה שלי
אימא שלי) ישבו יחד בבית קפה. (אלא מה?) ואורית אמרה ללאה את
מה שהרגע סיפרתי לך. ואז היא שאלה אותה אם זה נכון ואם היא
יודעת מזה. "
לאה כמובן אמרה לה שהיא לא יודעת כלום (החברה שלי אימא שלי
מגוננת עליה מפני הבושה הנוראית שגוררת האינפורמציה האיומה
בנאמנות קורעת לבבות), אבל אני חשבתי שכדאי שתדע".
"אימא", אני אומר במידת מה של כעס, "באמת בשביל מה את מספרת לי
את הסיפורים האלה...? לא ברור לי".
מספר ימים לאחר מכן נכנסתי הביתה אחרי יום עבודה. במטבח, על
כוס קפה, מצאתי את אימא שלי ואת אורית. (אני כבר ציינתי שאורית
היא מורה?)
"אריק, מה שלומך"? היא מחייכת אלי בלבביות כמו זאת של מי
שמאכיל את החיות בספארי.
"הכל בסדר", אני מחייך אליה חיוך של יו"ר מועצת תלמידים ועורך
עיתון ביה"ס.
"חזרת מהעבודה"? היא שואלת בהתעניינות של כתב ספורט בערוץ
האופנה.
"כן, יום ארוך", (כלומר, אולי תעזבי אותי בשקט ותחסכי משנינו
את ההצגה הזאת).
אבל אז עלה לי רעיון. אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם,
לא? ואפילו יותר טוב: אולי אפשר לנצח אותם במשחק שלהם, במגרש
שלהם.
ניגשתי אל הטלפון שנמצא במטבח והרמתי את השפופרת, מחייג לידידה
שידעתי שלא תהיה זמינה. כעבור כמה צלצולים ענתה המזכירה שלה.
"הי סיגלי", פצחתי בדיאלוג עם הצליל המרגיז שמודיע באגרסיביות
כי השיחה עם המנוי הסלולרי הסתיימה כרגע אם תכננת ואם לא.
"קיבלתי את ההודעה שלך - נשמעת נסערת. ...מה היא שוב עשתה
הבהמה? ...אבל סיגלי, את יודעת שאין לה שום דבר אחר לעשות
חוץ מלרכל... היא הרי לא עובדת יום שלם, אז מה כבר יש לה
לעשות? ...אסור לך להיפגע ממנה ככה כל פעם. ...מה אכפת לך?!
מה אכפת לך מה שהיא מספרת? ...סליחה שאני צועק, פשוט זה
כל-כך מכעיס אותי. וכל הדיבורים שלה על מי שוכב עם מי ומה
אחרים עושים במיטה רק מראים שיש לה בטח בעיות במיטה שלה. אולי
אפילו אין לה בעיות כי פשוט אין לה עם מי שיהיו לה אותן.
...אז היא אמרה, אז היא אמרה! אז מה?! היא שמעה ממשהי ששמעה
ממשהי... ...היא אישה קטנה ורכלנית. את יודעת שאנשים
רכלנים הם אנשים קטנים. הרי מי בעצם מרכל? מי שאין לו חיים
משלו, או שהחיים שיש לו הם לא מעניינים במיוחד. תשלחי אותה
לראות בובה פראית. ...יופי, הרבה יותר טוב לשמוע אותך צוחקת.
אמרתי לך שאין לך מה להתרגש. פרופורציות, זה כל הסיפור.
...נשמה, אני חייב לסיים, אימא שלי פה עם חברה ואני עושה להן
רעש במטבח. ...כן, כן בטח. טוב, יאללה, לייטר בייב".
סגרתי את הטלפון בעדינות, מושך את הפעולה רק כדי להחליט את
הפנים של מי אני רוצה לראות קודם, של אורית או של אימא שלי.
בסוף בחרתי באימא. היא היתה לבנה כמו סיד. אני, בכל אופן,
פניתי מיד לאורית באותו חיוך של תלמיד מצטיין. "אז מה שלום
הדר", שאלתי, "היא בארץ"? |