כמו בכל בוקר הוא שתה את כוס הקפה שלו...חזק ומריר עם חצי כפית
סוכר, ושתי כפיות קפה.
לאחר שסיים לשתות אותו הוא חזר אל מה שעסק בו כמעט בכל ימי
חייו.
הוא צייר, ולא סתם, לא כמו האומנות המודרנית בימינו, הוא צייר
פרחים, נשים זקנות, ילדים, חיות ובעצם כל מה שהוא ראה ונראה לו
יפה.
הוא מכר כמה וכמה מעבודותיו, לא מספיק כדי לחיות בעושר, אבל
בהחלט מספיק כדי לחיות בצורה נוחה.
אבל תמיד משהו היה חסר בעבודות שצייר.
זה לא נבע מכך שלא היה לו כישרון כי זאת לא הייתה הבעיה... הוא
לא יכל להסביר את זה אבל בעצם אחרי שסיים לצייר כל ציור הוא
היה יושב במשך שעות, מסתכל במעשה כפיו, עד שהשמש שקעה והוא היה
חייב להדליק את אור הניאון שבדירה...
אבל לא משנה כמה הוא התבונן בתמונות, מזוויות שונות, בהצללה,
באור, במרחקים שונים, הוא לא יכל מעולם להגיד מה לא בסדר.
מה שהוא לא ידע בעצם זה שבציורים שלו לא הייתה נשמה.
זה לא היה חלק מעצמו, זה היה סתם כמה משיחות מכחול על בד...
ללא כל רגש, רק מה שהעינים קלטו, והמוח העביר.
אז באותו יום שהתחיל כמו כל יום רגיל, הוא ניגש אל כן הציור,
והחליט לצייר אישה.
הוא צייר גוף ועמד להתחיל לצייר את הפנים של האישה, שאם הוא
היה ממשיך לצייר אותה היא הייתה  אמורה להיות עם שער חום קצר,
ועינים בהירות, אבל פתאום הוא הוריד את התמונה שרק התחיל
לצייר, לקח בד חדש, והתחיל לצייר תמונה חדשה... אבל הפעם הוא
צייר עם כל הנשמה.
הוא צייר בחורה עם שמלה בצבע טורקיז, חצי שקופה,שהגיעה לה עד
הברכיים.
היה לה שער ארוך ושחור שהתפנף ברוח, עור לבן, ועינים חומות,
חודרניות שכאילו חדרו לו למחשבות.
היא ישבה על צוק בלב ים, אבל למרות הבדידות  של הים שהקיף אותה
מכל הצדדים, היה לה חיוך קטן ושובב.
ברגע שסיים הוא התישב מותש, וגילה שהשמש כבר שקע מזמן.
הוא עמד והתבונן במעשה כפיו, והמשיך להתבונן במה שיצר, ופשוט
לא יכל להפסיק.
הוא החליט שהיא פשוט מושלמת, וגם כאשר נע בכל הכיוונים מסביב
לתמונה, היה לו נדמה שהיא עדין מביטה בו ישר, כאילו עקבה
אחריו במבטה.
הוא הלך לישון, וחלם עליה... הוא התעורר אחרי שתי שעות של שינה
בלבד, כדי לקום ולהמשיך להתבונן בה.
הבוקר עלה, והוא עדין ישב ונעץ בה את עיניו.
הוא קם והלך להכין את כוס הקפה שלו.
במקום להתחיל תמונה חדשה, הוא פשוט הביא כסא והציב אותו מולה,
כי אחרי כמה שעות התחילו לכאוב לו הרגלים...
הוא לא הרגיש רעב, וגם לא צמא.
אחרי כמה ימים כל מה שהיה חשוב היה זה שהיא לא תרגיש בדידות
בעודה היא יושבת בלב ים, כי הוא איתה... ואין לה מה לדאוג כי
הוא לא יעזוב אותה.
הוא נשאר יושב מולה, כי הרי הוא לא היה חשוב, העיקר שהיא עדין
תחייך את החיוך שלה.
אחרי זמן בלתי משוער, שלא היה יותר מידי זמן, הגוף שלו כבר לא
עמד בחוסר המים, והוא התעלף, ונכנס למצב של דימדומים, וגם אז,
כל מה שהיה חשוב זה שהיא בסדר.
הוא התיבש והתעלף שוב, לעלפון, שממנו לא יקום יותר.
החיוך שלה כבר לא היה חיוך שובב, הוא גדל, והפך לטיפה יותר
מרושע.
השמש עלתה.
הבוקר הוא כבר לא ישתה יותר קפה.

מצאו אותו שבועיים מאוחר יותר בגלל שהשכנה בדירה התלוננה על
הסירחון הבוקע מהדירה שלו.
מצאו אותו יושב על כסא, מול אחת מן התמונות שצייר.
בתמונה הייתה בחורה עם שער מתנפנף ושחור, יושבת על צוק בלב ים,
ובמרחק קטן מאותו הצוק היה הוא עצמו, טובע במים הכהים,
כשהבחורה מתבוננת בו עם חיוך קטן ושובב...