את נזכרת בלילה הקיצי ההוא, עת על גדות הנהר בין קני הסוף רחשו
ידיו הגדולות בין יצוריך, איך עברה לשונו על סף עורך, מלקקת
ממנו מליחות זיעה מדברית, איך חצה אותך לשניים - מטהו מפלח
בשרך לרסיסים של עונג לילי. תאווה במרקם עצור, כי אין לעבדים
להחריד מנוחתם של אדוניהם.

והימים שבאו אחר כך. ההקאות אל תוך ערימות התבן והטיט, הכתף
שהושיטו נשות השכנים להסתיר, למלא את חלקך במשימה, לבל יצליפוך
עד מוות. ואת מקווה, ואת מתלבטת.

מה יועיל להביא ילד לעולם של עבדות? מה מותר חייו של עולל
שנכבל בשלשלת - על מותו בחבלי רחמים?

ועוברים הימים ובטנך מתעגלת. השמלות רחבות וכמעט מכסות, הפטמות
הכהות והשד הכבד, זו איוולת לחשוב שתצליחי לחמוק. ועמרם לך
לוחש מלים של תוחלת, ודאי לו שאת רק בת מגדלת, ואם לא - אז
נדאג בהמשך.

הקיץ חלף, והסתו אף עבר, וזמנים של אביב מתקרבים אל הסף,
ועיניך יוקדות את חרון מי הדלתא, בין שיניך כרסך מבוהלת. את
יודעת, כעובדה אשר אין לה עורר, שבטנך מלאה במופלא, זה הילד,
שדמו יבקש הצורר.

לאט זוחלת המחשבה שדרוש לך מגן. ודמותו לנגדך מצטיירת, מצמררת
ככל שתהיה. גלוח פנים, שריריו חלקים ורחבים, עטוי בקסדה
המוזהבת ושוטו בין כפותיו מלחש.

רע. כך הן קוראות לו. כמו אל של שמש הוא נדמה לך: בידו הכוח
לחיות ובידו הכוח להמית. ובליבך את משננת שאם תפעלי נכון הוא
יבחר לחיות. מהי מעידה קטנה מול הצלת נפש אחת מישראל, ועל אחת
כמה וכמה שהאחת הוא אחד, והאחד הוא בנך?

את מתכננת את הערב, ומורה למרים להשקות את עמרם לשוכרה. אין
הוא צריך לדעת מראש, ומה שאינו יודע - אינו יכול לאסור.

הנוגשים בעם רעבים. צמאים לדם ורעבים לבשר. את רואה יום יום
איך הם עומדים על משמרתם ובוחנים את קהל השפחות בחפשם אחר ירך
חשופה ועורף גלוי, מלקקים את שפתיהם בתאווה. את חושבת לעצמך
שגופם וליבם מרוחקים ממשפחתם חודשים ארוכים, וטרף קל יערב
לחיכם.

רע. מחשבותיך חוזרות אליו שוב ושוב. הוא השומר על משכנות
העברים בגושן בהם את מתגוררת, והוא זה שיחבוט עד זוב דם בבנך
הרך בטרם ישליכהו אל הנהר, כשאך יגלה את מינו. "לא אם ארכך את
לבו." זועקת רוחך. את נותנת פוך בעיניך וסומק בלחייך, ויוצאת
למסע טרף לילי.

אשה עוגבת על נוגש, חייו של בנה תלויים ביכולתה להצית את
תאוותו. את עולה במדרגות המובילות אל עמדת השומר, נשימתך קצרה
והבטן בולטת לפניך כנס פרשי המלך ברוכבם לקרב. אור הנר שלקחת
להאיר את דרכך מהבהב, ושלהבתו כמעט ונכבית ברוח האביב הקרירה
הזורמת בראש החומות.

הוא קורא משהו. את יכולה לזהות את קולו העמוק והרעד חולף בך
מעומק הרחם ועד לעורפך. יש לך סיבה טובה לפחד: אם יתפשו אותך
לפני שתשכנעי אותו בנחיצותך לאושרו, יהיו חייך קצרים מחיי הנר
הזה שכבה. לרגע את מתחרטת: על שלא לקחת איתך אדם הבקי בשפתו,
על שלא למדת אותה בעצמך, על שבאת לכאן בכלל.

לרגע, רק לזמן קצר, כי גופו הארוך מופיע בפתח, חמוש בחנית
הקצרה, לבוש באזור חלצים בלבד. מבוהלת את מנסה לחשוב איך
תסבירי את כוונתך, מחליקה כפות ידים שטוחות על פני בטן בולטת,
יורדות משדים גדולים ועמוסים, נשענות תחתיהם להבליט אותם
למולו, תנועות אגן מתנועעות עגלוליות ננעצות באויר כאילו היה
להם בשר כנגד.

את עוצרת כשידו מונפת לכיוונך, ושותקת כשהוא קורע את הבד
המסתיר את גווך באצבעותיו. ידו השניה האוחזת בחנית מורמת
כמאיימת, והחוד עובר על בטנך קר ומטיל מורא. ברצונו יחיה
וברצונו ימית. הוא דוקר את בטנך לאיטו, ולרגע מצטיירת ברוחך
תמונה דמית של ילדך מפרפר לרגליך, תמונה שאת מגרשת בכוח
מלפניך. אל מלא רחמים לא יתן לדבר לקרות.

הוא סובב אותך, חניתו עדיין בידו, ואין לך אלא לחכות בסבלנות.
היית צריכה, אבל לא צפית את הבעיטה באחורי הברך, בעיטה שמפילה
אותך על שש, אחוריך למולו נחשפים באבחה מהירה של חנית. מתחלחלת
את מודעת לחוד החנית המשוטט במעלה פס העכוז, מתקרב וחודר מעט
אל פי הטבעת. את רוצה לזעוק, אך מי יקשיב. ומול דברו של נוגש,
מלה של שפחה במקום אסור לה לשהייה  - כמוה כגזר דין מוות.

סובבת מהר ככל שמרשה לך משקולת הכרס הטורדת, את אוחזת בקצה
החנית ומושכת אותה אליך. בעל כורחו הוא קרב אחרי חניתו, וכעת
הגיע רגע האמת: לחיות או למות. את מפנה אליו את פניך, ובאור
הירח לחייך מלטפת את אזור חלציו. כמה עידוד את שואבת מן
הנוקשות שבה את נתקלת, כמעט ופולטת זעקה של שמחה.

הוא מתנודד, ואת מנסה לנצל רגע של חוסר בטחון ולמשוך מטה את
אזור חלציו, אך יד מושכת שערותיך ואת עוצרת כואבת. הוא אומר
משהו, ואינך מבינה דבר. חרדה אופפת אותך לבל יתחרט על העסקה
שגמלה בראשך, והקלה כאשר פניך נתחבים אל מפשעתו.

שולחת לשון זהירה למצוא כיפה, ומוצאת איבר זקור עטור. לא
נימול, את חושבת, כמובן שלא נימול. הלשון מרטיבה והפה עוטף חם
את קצה המוט שמולך, ומתחיל לסמן לעצמו שביל לעבר אשכים תלויים.
את מופתעת למצוא עור חלק משיער, תוהה האם הוא כה צעיר עד שלא
צימח, ונזכרת בלחייו החלקות. האמנם יעביר תער על בשרו גם... גם
כאן?

נרעדת שוב, והפעם יש בך ניצוצות ראשונים של סקרנות לדעת אותו
מקרוב, לטעום את השונה, האחר. את ניגשת שוב למלאכה, שומעת את
הגרגור העמוק הבוקע מן החזה החלק שמולך כשאת מניחה את איברו
בין שדיך ונותנת לו להחליק קדימה ביניהם עד שקצהו מציץ ונבלע
אל תוך פיך, רק כדי להרחיק אותו ממך שוב על העמק החם שבין שני
נושאי הפטמות הכבדים האלו.

את מעסה את בטנו התחתונה, ואצבעותיך נרגשות לתחושת השרירים,
היופי שבקטלני, העוצמה שבאימה. את חשה את התמצקות האשכים ואת
הזרם העולה באיבר הפולש, ועומדת נפעמת כשהוא פולט על דדיך מטען
חלקלק, רועד עם התחושה המתגברת. כמה יפה לראות אותו ברעד הזה.
יש בך רצון עז לחבק אותו, לערסל אותו לחיקך, להניק אותו
בזרזיפים המתוקים שכבר זורמים ממך לעתים אחרי גירוי ממושך.

קמת על רגליך למולו ושלחת זרועות לעטוף, אך סטירה מפילה אותך
אפים ארצה, וצליל שאין דרך אחרת להבין אותו אלא כגירוש מוחלט
בוקע ממנו. חסרת אונים את גוררת את כובד גופך, ואבן מעופפת
בעקבותיך צורבת במעלה שכמותיך.

את לא מבינה, חופרת בירכתי מוחך לנסות ולקלוט היכן טעית,
ויודעת שכאשר יתחילו הצירים מחר בבוקר לא תוכלי לסמוך על
נאמנותו של אל השמש, שמא יחיה וחלילה לא. גומרת אומר בנפשך
שתיבה מגומא תעטוף את בנך.

ואולי, אולי אם יהיה יותר בר מזל ממך, ינווט דרכו לחסד.