אין לי מושג מתי התחלתי להתחבא מאחורי דלתות נעולות ברגעים של
עצבנות או עצב, אני רק יודע שפתאום מצאתי את עצמי יותר ויותר
מתחבא בתוך החדר. אני גם לא יודע מתי התחלתי לכתוב כשעצוב לי.
למרות שאני זוכר את עצמי כילד שרושם שירי דיכאון ואף לא פעם
אחת כותב שיר שמח, לא התחלתי לכתוב על מנת להגן על עצמי מהכאב
שמסתובב בעולם. אבל היום הבנתי שהפסקתי לכתוב סיפורים והתחלתי
לכתוב רגשות, מסופר נהייתי מטופל של פסיכולוג בלתי נראה ולא
קיים כשהכתיבה משמשת תרפיה עבורי.
אני עובר מן משבר התבגרות שהגיע באיחור של כמה שנים, או ככה
נדמה לי כי מעולם הוא לא ביקר אצלי וכעת הוא מתדפק על דלת ביתי
כשלצידו המשבר של אחרי צבא, שמבהיר לי שאין לי מושג מה אעשה
בחמישים השנים הקרובות ואיך אעביר את הזמן בהתחמקות מרגעי
השעמום עד מותי. זה גם הזמן שבו אני נזכר כמה קל היה פעם.
אתמול בלילה הכל התפוצץ, כל החבילה של החברות התפרקה, הדבר
היחיד שנשאר לי מהתקופה שבה הייתי בשיאי, שבה הייתי אני, חוץ
מהזכרונות שאותם אני נושא קרוב ללבי, למרות שהם רק מכאיבים,
מזכירים לי כמה העולם חזק יותר, כל יום הזכרונות מזכירים לי
מחדש את התבוסה שנחלתי, הייתי כל כך בטוח שתמיד אפשר למצוא את
דרך המלך שבה תהיה מאושר. כל יום העולם מביס אותי מחדש ולא
נראה לי שיש דרך לברוח מהמעגל האכזר, אולי כשיימאס לאלוהים
להתעלל בי הוא יתן לי את הכח לדמם באמבטיה.
ההרגשה שאני לא אשם בכל הסיפור הזה לא ממתיקה את הגלולה, להפך,
היא מתפקדת כמו הזכרונות, במקום לעודד היא רק מוסיפה תחושה של
החמצה ושל טרגדיה, אני הוא הקדוש המעונה שהעולם מציב לפניו
מכשולים שאין לו סיכוי לעבור.

                          ארבעת המוסקטרים
מתחילת הלימודים בבית הספר היסודי היינו חברים הכי טובים,
הכינוי שדבק בנו היה ארבעת המוסקטרים, אורן, דורון, גיא ואני.
יום אחד כשהיינו בכתה ו', דורון התאהב במלכת הכתה, הוא הציע לה
חברות והיא לא הסכימה, כבר היה לה חבר, קראו לו משה והוא היה
הכי חזק בכתה, הוא התעצבן על דורון ורצה להרביץ לו, כשהוא בא
לדורון בהפסקה, היינו ארבעתנו ביחד, עמדנו לפני דורון וחסמנו
לו את הדרך, הוא ניסה להזיז אותנו והרבצנו לו עד שהוא ברח,
אחרי זה הכרחנו אותו לעשות גראפיטי שבו הוא כתב "אף אחד לא
מתעסק עם ארבעת המוסקטרים" תפסו אותו אחרי שהוא כתב את זה
והזמינו את ההורים שלו, מאז הוא לא התקרב אלינו. באותו היום
הבנו את הכח הגלום בנו כשאנחנו ביחד.
החזקנו כל השנים חברים קרובים, אורן היה המנהיג ואני וגיא
היינו הכי קרובים, היינו אחים בנפש. אפילו כשהיינו בתיכונים
אחרים כל יום היינו נפגשים כל החברה אצל גיא, הוא גר רק עם אמא
שלו שכמעט ולא היתה בבית. גם הצבא ששלח כל אחד מאתנו ליחידה
נפרדת לא הצליח להפריד ביננו, גיא היה הג'ובניק היחידי ותמיד
כשהיינו חוזרים היינו נפגשים אצלו. לא רק שלא נפרדו דרכינו
בצבא אפילו נהיינו חברים טובים יותר כי הרגשנו על בשרנו כמה
אנחנו חסרים אחד לשני, אני ודורון שרתנו בבסיסים קרובים ומדי
פעם נפגשנו באחד הבסיסים, אורן יצא חמשושים קבועים וכל פעם
שאחד מאתנו יצא הביתה אורן היה בא לאסוף אותו.
פעם אחת כשיצאתי הביתה דורון נשאר בבסיס וגיא נסע לבקר אותו,
אני ואורן יצאנו ביחד לתל אביב, איזה אחת שאהבתי לא רצתה אותי
והייתי מדוכא, דורון כל הזמן דחף לי משקאות לפה ובסוף השתכרנו
והוא סחב אותי הביתה, אני זוכר שהוא הכניס אותי למיטה וכיסה
אותי ולפני שנרדמתי הוא עודד אותי ואמר שיהיה בסדר, צחקתי
ואמרתי לו שהוא תמיד היה יותר מחבר בשבילי ובלעדיו אני לא בטוח
אם תזרח השמש, הוא לחש "עולם כמנהגו נוהג" והתיישב על ספת העור
שהיתה ליד המיטה, הוא ישן לידי כאילו כדי לשמור עלי מהעצב. לא
ידעתי שהוא לא יהיה שם לנצח.
אחרי שנה בצבא התחלנו לתכנן את הטיול של אחרי צבא, אורן הביא
מפות עם מסלולים והחלטנו ביחד על טיול בדרום אמריקה, כל כך
חיכינו לטיול הזה, הימים התחילו לעבור יותר לאט עד שלפעמים היה
נדמה שהם בכלל לא יעברו. ככה המשכנו להעביר את הזמן עד לסוף
השנה השנייה שלנו בצבא.

                              סוף תקופה
אורן פגש את מיכל, היא ומשפחתה עברו להתגורר בשכונה שלו ומהיום
שבו הם נפגשו הם לא נפרדו.  היא היתה חמודה והוא נפל בקסמיה,
היא שלטה בו, הוא לא יכל להתנתק ממנה, בכל רגע פנוי שהיה לו
הוא רץ אליה. כשאורן היה חוזר הביתה לא היינו רואים אותו, רק
מיכל עניינה אותו, הבנו אותו ולא כעסנו, אבל בכל מקרה זה פגע
בחברות שלנו שהתחילה לדעוך, כמו פאזל שמוציאים לו חלק אחד וכבר
אי אפשר לזהות את התמונה, במיוחד שהחלק היה אורן, היום מסתבר
לי שהוא היה הדבק שהחזיק אותנו מאוחדים, הוא לבש דמות אב ששומר
על אחדות המשפחה. כל אחד הלך לדרכו כשהוא נושא עמו אוסף של
זכרונות שבימים טובים מעלים חיוך, אבל בדרך כלל מכאיבים, בגלל
שזה כואב לזכור שזה מה שהיה והיום זה אינו קיים עוד.
יום אחד חודשיים לפני השחרור ישבתי בבסיס וניסיתי לחשוב על
דרכים לברוח מהחום, כשאני נזכר באותו היום מפליא אותי שבאותו
רגע ששינה את כל חיי עשיתי דבר כה סתמי. צלצול הפלאפון החזיר
אותי למציאות ועל הצג הופיע שמו של גיא, יותר מחצי שנה לא
דיברתי עם אף אחד מהחברה וחשבתי שאולי הוא רוצה שנפגש כולם
ביחד לקראת השחרור שלנו, כולנו התגייסנו כמעט באותו הזמן
וחשבתי שהוא רוצה שנצא לטיול שתכננו, אולי הוא מנסה לגשר על
הפער שנפער ביננו. קולו היה חנוק והוא וויתר על גינונים, הוא
דיבר לאט ובקול כבד "אורן ומיכל מתו" לא הבנתי מה הוא אומר, או
שהעדפתי לא לשמוע "מה?" שאלתי אותו, הוא חזר על המשפט, לא
האמנתי, אפילו לא חשבתי לשאול איך הם מתו, קבענו להפגש בבית של
אורן. רעדתי בכל גופי, סחרחורת איומה הכתה בי, הרגשתי חנק עולה
מבטני ופרץ דמעות החל נוזל על לחיי,  התחילו להתרוצץ לי בראש
מיליוני מחשבות, אפילו לא נפרדתי ממנו, כל העולם שהכרתי לפתע
שינה את חוקיו, אורן, אורן שלנו מת.
 
                            החיים בלי אורן
כשהגעתי לבית של אורן דורון כבר היה שם, גיא תפס אותו בדרך
לצבא וישר הוא ירד מהאוטובוס וחזר הביתה, אני עשיתי שבת ולקח
לי כמה שעות להגיע, דורון סיפר לי שהם מתו בתאונת דרכים, הם
חזרו מיציאה ביום שבת בלילה, מיכל נהגה, המכונית סטתה מהכביש
ונתקעה בעץ, המשטרה חושדת שהיא היתה שיכורה. באותו הרגע מיכל
היתה האדם השנוא עלי ביותר, רציתי לשאול את אורן למה הוא נתן
לה לנהוג, אבל היה מאוחר מידי. לא נעים לי להודות בזה, אבל עם
אורן לא היה מת יכול להיות שלא היינו חוזרים להיות חברים.
דורון גיא ואני ניחמנו אחד את השני ועברנו ביחד את המשבר, שוב
חזרנו להיות חברים ממש טובים. לגיא כבר היתה חברה, קראו לה אור
והיא היתה פקידה בבסיס שלו, היא אחת הבחורות המדהימות שראיתי,
ככל שהכרתי אותה יותר ככה התאהבתי בה יותר, גם דורון נמשך
אליה, אבל אף אחד מאתנו לא דיבר על זה ובטח שלא התכוונו לעשות
משהו בקשר לאור. גיא סיפר שבהרבה רגעים קשים, אחרי שהפסקנו
להיות חברים היא היתה האור בקצה המנהרה, בלעדיה הוא היה מזמן
מצמיד רובה לראשו, במיוחד עכשיו אחרי שאורן מת. השתחררנו מהצבא
והחלטנו שבמקום לטוס לחו"ל נשכיר ווילה ברמת הגולן.
 
                          הטיול ברמת הגולן
גרנו ברמת הגולן במשך חודש וגם אור היתה אתנו. בילינו ביחד
והרגשנו כמו שלושת המוסקטרים, היה כמעט כמו בימים הטובים, אבל
כולנו התגעגענו לאורן, הוא היה חסר. את רוב הזמן בילינו
בטיולים רגליים בכל מיני נחלים, או שרבצנו ללא מעש בווילה
והרצנו צחוקים, בערבים בעיקר השתכרנו וכל הזמן עישנו גראס, גיא
הביא שקית ענקית מלאה בעשב ירוק שהוא קנה מבן דוד שלו. באחד
הטיולים באיזה נחל שאני לא זוכר איך קוראים לו, אור הלכה
ראשונה וגיא קרא לה, היא הסתובבה אליו והמשיכה ללכת אחורה, היא
לא ראתה שהיא מתקרבת לצוק והיא נפלה לאגם בלי לשים לב, גיא קפץ
אחריה כי הוא פחד שקרה לה משהו ואני ודורון התפוצצנו מצחוק, הם
יצאו מהאגם כשכל התיקים שלהם מלאים מים, הם היו צריכים להמשיך
במסלול כשהם סוחבים על הגב את התיקים שבגלל המים שקלו פי שלוש
מקודם. ישבנו על שפת האגם וגיא שאל "מאיפה כל המים הגיעו, זה
לא שנת בצורת?" וכולנו צחקנו. כשהגענו לווילה לגיא היתה שפשפת,
הוא לא יכל ללכת מרוב כאב ולאור נתפס הגב, הם שכבו שלושה ימים
אחד ליד השני בלי לזוז. בימים שאור וגיא נשארו בווילה דורון
ואני המשכנו בטיולים וניהלנו כל מיני שיחות, רובן התרכזו בזמן
שלא היינו חברים, השלמנו את החסר. כמה שהחברות בין ארבעתנו
היתה קרובה, דורון ואני היינו בשני קצוות שונים שלה, אורן שמשך
קדימה היה המרכז וחוץ ממני וגיא שהיתה ביננו כימיה מדהימה,
הקשרים שלנו התרכזו באורן, בטיול כשאורן כבר מת וגיא ואור
נשארו בווילה אני ודורון התקרבנו. באחד הימים לאחר טיול רגלי
ישבנו מחוץ לווילה, דורון גלגל ג'וינט ואני שתיתי שוטים של
ודקה, אור צעקה שנגלגל לה ולגיא איזה ג'וינט קינג סייז ובלי
ששמנו לב התחלנו לדבר עליה, רמזתי לדורון שאני חושק בה והוא
רמז חזרה, היינו צריכים להוציא את זה החוצה ושמחנו למצוא אוזן
קשבת והזדהות, הסכמנו להתעלם מהרגשות שלנו לטובת החברות.    
אור היוותה תוספת נאה, אך בחלק מהזמן זה הפריע, היה לי קשה
להיות מאוהב בחברה של גיא ויותר מזה היה לי קשה להיות מאוהב
בלי היכולת לעשות בקשר לזה כלום, גם לדורון היה קשה עם כל הקטע
הזה, גם הוא התאהב בה.
בלילה האחרון שלנו בווילה שתינו ועישנו גראס, היינו שפוכים,
דורון וגיא הלכו לישון ואני נשארתי לשבת עם אור. ניהלנו שיחה
פילוסופית על אהבה ואז היא ניסתה לנשק אותי, רציתי לנשק חזרה,
אבל ידעתי שאני לא יוכל לחיות עם עצמי, הדפתי אותה מעלי, גיא
היה חשוב לי יותר מכל בחורה שבאה והולכת. אור הלכה לישון ואני
לא הצלחתי להרדם, הציקה לי המחשבה שהיא ניסתה לבגוד בגיא, אבל
החלטתי שהכי טוב יהיה אם אני אשתוק, אז התאמצתי להתעלם מאותו
לילה נוראי, לפחות עד אתמול.

                                    הפיצוץ
גיא התקשר בבוקר וקבע עם דורון ואיתי במסעדת דגים ביפו,
כשהגענו ציפתה לנו הפתעה, גיא סיפר לנו שהוא ואור עומדים
להתחתן, לא ידעתי איך לקבל את ההודעה שלו, הלילה ההוא עבר לי
בראש, בטח אם היא ניסתה לבגוד בו איתי היא ניסתה גם עם עוד
אנשים ואולי אפילו הצליחה, הייתי חייב לספר לו, הוא הולך
להתחתן איתה. העדפתי שהוא יפגע עכשיו ולא אחרי החתונה, בעשר
הדקות שעברו מאז ההודעה הדרמטית שקלתי שוב ושוב את דרכי,
החלטתי שאם לא אספר לו אז הוא יפגע יותר, כבר לא יכולתי להסתיר
את זה עוד, בתור חבר נאמן הייתי חייב לדאוג לו, גיא פנה אלי
ושאל אם הכל בסדר, סיפרתי לו את כל הסיפור, כולל ההתאהבות שלי
באור. גיא לא האמין לי, הוא טען שאני סתם מקנא. כדי להיות בטוח
הוא חזר הביתה ושאל את אור, היא התעצבנה וצעקה שאני ניסיתי
לנשק אותה ואם הוא לא מאמין לה אז עדיף לבטל את החתונה, גיא
העדיף להאמין לאור. החברות הארוכה שלנו היתה אוויר ליד אהבתו
לאור, זה הכאיב לי. בלילה נפגשנו לשיחה והוא ביקש ממני להתרחק
ממנו ולא לדבר איתו. דורון בחר בצד של גיא, גם דורון בחר באור.
כל הימים האלה שלא יכולתי להסתכל לגיא בעיניים בגלל הסוד
ששמרתי ממנו כי לא יכולתי לספר, כל הפעמים שהתחמקתי מפגישה עם
אור, הכל ירד מלבי בשיחה אתמול, הסוד יצא לאוויר העולם, יצא
לאור. גיא לא שם לב שהתנהגתי מוזר מאז שחזרנו מרמת הגולן מרוב
שהוא היה שרוך אחריה, הייתי אמור להרגיש הקלה שאינני מסתיר
יותר את הסוד, אבל זה הכאיב יותר, הכל חדר דרך השריון שלי, הכל
הכאיב.

                שוב אני מאחורי דלת נעולה
אני יושב עכשיו בחדר מאחורי דלת נעולה וכותב את סיפור חיי שלא
יועיל, אני שומע דפיקות בדלת "רגע, אני כבר בא"...
איך דברים משתנים, רגש מחליף רגש, פעם שמחה ופעם כאב, אני חייב
לזכור את זה לעתיד. פתחתי את הדלת, גיא עמד שם, הוא סיפר לי
שהוא ואור נפרדו, הוא הבין שלא הייתי משקר לו ולפני שהוא יצא
מדלת דירתה היא הודתה שהיא שיקרה, היא סיפרה לו גם על עוד
שלושה שהיא בגדה בו אתם, הוא ישר בא אלי לבקש סליחה. חיבקתי
אותו, הדבר הטוב היחידי שנשאר לי זה הוא ודורון. בדרך אלי הוא
הודיע לדורון על ההתפתחויות האחרונות, דורון אמר שהוא כבר
יגיע. עמדנו מחובקים עשר דקות וכשדורון הגיע הוא הצטרף אלינו
בטבעיות לחיבוק המשותף.
עמדנו שלושה חברים מחובקים בפתח ביתי, בכינו על כל מה שאיבדנו,
הדמעות שזלגו הרטיבו את בגדינו. עמדנו ככה והרגשנו כמו שלושת
המוסקטרים שנלחמים נגד עולם אכזר, זוכרים שפעם היינו ארבעה
מוסקטרים, אז היה קל יותר. דורון לחש שאורן חסר לו, גם אני
וגיא לא יכולנו להתעלם מחסרונו של אורן, מהגעגועים אליו, אבל
לא דיברנו, רק שתקנו, שתקנו וחיבקנו חזק יותר.