באמצע הלילה צלצל הטלפון. שלחתי יד מגששת אל השידה והרמתי את
השפופרת. אמא של בני הייתה על הקו. "בני נפל מאיזה צוק," אמרה,
מתייפחת, "הוא עכשיו בבית חולים בנפאל, פצוע קשה." מלותיה נפלו
עלי כמטר של אבנים. "הוא בסדר?" שאלתי לבסוף. "עוד לא יודעים.
אני וחיים נוסעים עכשיו לשדה התעופה, ננסה לתפוס את המטוס
הראשון לשם. נשמור אתך על קשר." ניתקתי את הטלפון וניסיתי
לחזור לישון, אך ללא הצלחה.

"מי היה בטלפון אתמול באמצע הלילה?" שאלה אמא בחוסר טאקט
אופייני. "אמא של בני," עניתי, מביטה בארוחת הבוקר שלי בבחילה.
"מה קרה?" המשיכה לחקור. "בני נפצע בנפאל, הוא נפל מאיזה צוק."
שפכתי את האוכל לפח ועמדתי לצאת לבית הספר. "את בסדר?" שאלה
אמא לפתע, בטון המודאג שלמדה מאופרות הסבון, "את נראית עייפה."
יצאתי מהדלת מבלי לענות לה.

בבית הספר לא הצלחתי להתרכז בכלום, כרגיל, רק שהפעם זה היה
בגלל בני. רק עכשיו, כמה שעות לאחר שנמסרו לי החדשות, הבנתי
כמה אני אוהבת אותו, וכמה אני דואגת לו. "רק שלא יקרה לו כלום,
שלא יקרה לו כלום, שלא יקרה לו כלום..." שיננתי שוב ושוב,
מקווה שמלותיי מגיעות לגורם שיוכל לעזור בעניין. נזכרתי כיצד
נפגשנו, לפני כמעט חצי שנה, ואיך היה אומלל אז. גם אני הייתי
אז די אומללה. נזכרתי איך שיתף אותי בקשיים שהיו לו להסתגל
למסגרת הצבאית, ואיך עמדתי לצדו כאשר השתחרר בסופו של דבר על
סעיף נפשי. נזכרתי איך דיבר בהתרגשות על הטיול למזרח, עיניו
נדלקות באקסטזה, שהייתה נדירה כל כך בחייו. ובחיי.

יומיים עברו לפני ששמעתי שוב מאמא של בני. "מה שלומו?" שאלתי
בהתרגשות. "הוא ער," ענתה לי. הייתי על סף בכי. "שרה," אמרה,
שוברת את השתיקה הקצרה, "הוא לא זוכר." "לא זוכר מה?" שאלתי,
הדמעות זולגות על לחיי. "כלום," אמרה, והחלה בוכה גם היא, "הוא
לא זוכר כלום."

כעבור שבוע כבר היה בני בבית. הלכתי לבקר אותו מיד אחרי בית
הספר, כולי מלאה תקוות ופחדים. אמו הכינה אותי לכך שהוא לא
יזכור אותי, אך אני עדיין קיוויתי שהאהבה שלנו תוכל לנצח אפילו
את זה. כאשר ראיתי אותו הבנתי שטעיתי. המבט בעיניו היה שונה,
הריח שלו היה שונה, אפילו הקול שלו היה קצת שונה. הייתי צריכה
לגייס את כל כוחותיי בכדי להיות מסוגלת לדבר במשך שעה שלמה עם
אותו אדם ששכן כעת בגופו של בני.

הימים חלפו, ואני באתי לבקר אותו כל יום, אך זה לא נעשה קל
יותר. הייתי יושבת על קצה מיטתו ומקשיבה לברבוריו, וכשהיה שואל
אותי לדעתי הייתי מושכת בכתפיי. לא ידעתי מה לומר, אך ידעתי מה
אני חשה. הכאב על בני, שאבד לי לנצח, חלחל אט אט לנשמתי ונאגר
בה, מזין את התיעוב שחשתי כלפי הפולש. בלילות הייתי חולמת על
בתי קברות מחוללים, מצבותיהם שבורות ומרוססות בכתובות נאצה.
לילה אחר לילה התעוררתי בבכי וקמתי ממיטתי, בתקווה נואשת
להימנע משינה. בבקרים הייתי מתהלכת במסדרונות בית הספר כחסרת
חיים, חוסמת לחלוטין את הרעשים הנוראיים שהקיפו אותי.

בערבים הייתי באה לביתו של בני. אמו הקפידה לשתף אותי
בהתרגשותה על בסיס יומי. היא סיפרה לי עד כמה משתפר מצבו,
ושעוד מעט יוכל לחזור לחיים נורמליים. "אמנם הוא צריך ללמוד
מחדש קרוא וכתוב, אבל אני בטוחה שהוא יסתדר," אמרה לי באחד
הביקורים, "אחרי הכל, אפילו לדבר הוא לא ממש ידע כשרק התעורר."
הבטתי בעיניה המאושרות, ורציתי לבכות. רציתי לתפוס אותה, לנער
אותה ולצעוק עליה - "את לא רואה שזה לא הוא? את לא רואה? זה
מישהו אחר לגמרי! בני מת! בני מת!" אבל במקום לעשות את זה,
החזרתי לה חיוך מעודד, והמשכתי לבוא יום יום, לארח חברה ליצור
השפל שגנב את גופת בנה.

ערב אחד, כשהגעתי, מצאתי אותו במטבח, מכין לעצמו סנדוויצ'ים עם
אבוקדו. "מה אתה עושה?" שאלתי. "וואו, שרה. הבהלת אותי," אמר,
מבודח, "רק הכנתי לעצמי סנדוויץ' עם הדבר הירוק הזה." התקדמתי
באיטיות לעבר ארון הכלים. "קוראים לזה אבוקדו," אמרתי ליצור,
מושיטה את ידי לארון, "בני שנא אבוקדו!" היצור נבהל וצעד
לאחור. "היי, היי, היזהרי עם הדבר הזה, שרה," אמר והצביע על
סכין המטבח שהחזקתי בידי. "סתום ת'פה, נבלה!" צעקתי, "איפה
בני?"
"על מה את מדברת, שרה? אני בני. את לא זוכרת?" הוא הביט בי
באימה. "אני לא זוכרת?!" כמעט צחקתי בפניו, "אתה זה שלא זוכר
כלום, ואתה לא בני שלי. אתה מישהו חדש. אין לך את הזיכרונות של
בני, את הסודות שסיפרתי לו, את הרגעים המיוחדים שהיו לנו ביחד.
אתה סתם פלשת לתוך הגוף שלו וקיווית שאף אחד לא ישים לב!" "מה
את רוצה?" שאל בחוסר אונים, "אני חי, לא?"

התקדמתי אליו בצעד מהיר, ונעצתי את הסכין בצווארו. הוא נפל על
הרצפה, שותת דם, והביט בי בתדהמה. "מה אני רוצה? אני רוצה
שכולם יבינו שהחבר שלי מת. אני רוצה שתהיה הלוויה. אני רוצה
להתאבל עליו, לבכות עליו. אני רוצה שיחבקו אותי, וינחמו אותי
על כך שהחבר הכי טוב שלי בעולם כבר לא נמצא פה. ובמקום זה אני
מקבלת אותך - זר שחי בגופו של אהובי. אולי זה מספיק בשביל
ההורים שלו, שמישהו אחר יאייש את הגופה שלו, אבל אני כבר לא
יכולה לעמוד בזה!" היצור מת. עיניו הכואבות הביטו בי בייאוש,
דמו זרם על הרצפה, בין אריחי הקרמיקה, ואני בכיתי - בכי של
הקלה, בכי של אבל, בכי על בני.