"אם היית יכול לקחת כל דבר איתך לאי בודד מה היית לוקח?!"
"אמ...זה תלוי...אם נמשיך להיות ביחד".
"מה זה אומרת ...רגע אתה רומז למשהו?"
"לא...כלום למה את חושבת?"
"כי קצת לקח לך זמן לענות לי. וגם לפי התשובה שלך לא ממש
התפלאתי מהתגובה."
"נו באמת מה את עושה עכשיו עיניין!?"
"אני לא עושה."
"הנה את כן".
"מה עכשיו אתה כועס עליי? אין לך על מה חמוד אל תעשה אותי האיש
הרע...כי שלך הייתה התשובה."
"לא אבל את סתם ילדה בת 4".
"לא ניראה לי..."

יצאתי מהאוטו שהייתי בו עם אהובי...בעצם כבר לא...אולי כן!?
אני כבר לא יודעת...
אני לא מבינה אותו הוא בקושי רואה אותי...לפחות פעמיים בשבוע
אנחנו מתראים עוד שאנחנו מתראים סוף סוף הוא רב איתי?
ועוד על מה...
חחחחח ואני גם לא סובלת את הגישה שלו...כל מי שהוא רואה ברחוב
הוא מכיר...אין אין...מלך העולם לידו כלב...אשכרה ככה.

"מה המצב?"
"בסדר מה איתך?"
"אני מצטער על היום".
"זה בסדר אבל יש בעיה קטנה..."
"נו".
"זה קצת קשה אתה לא חושב?"
"מה קשה?"
"זה כאילו שאתה עובד במשרה מלאה...של בן אדם שמקבל קצת כסף על
כלום...עזוב זה מציק לי בגלל שרוב הזמן אני מתגעגעת אליך ולא
רואה אותך הרבה.
תבין זה קשה לי...חשבתי לנסות קצת לשכוח מה אתה אומר!?"
"את רוצה לשכוח?"
"לא רוצה בחיים אבל זה מה שיעשה לנו טוב".
"טוב אני צריך לנתק...אני אצלצל אליך יותר מאוחר."
"זה מה שאתה תמיד אומר."
"ביי".

ניתקנו והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה שלא נתנו לה את הצעצוע
שלה...זה ממש ממש קרע אותי...כי אני כל כך אוהבת אותו...בכיתי
עוד 5 דקות בערך ונירדמתי כי זה ממש מש מעייף לבכות אתם
יודעים...
בערב הוא צילצל אליי ...


"היי מה נישמע?"
בסדר ואיתך?"
"מצויין! בעצם...לא כל כך קשה לי בלעדייך."
"אני מצטערת פשוט...זה לא הולך זה קשה לי לא לראות אותך כל כך
הרבה זמן ובסוף שאני רואה אותך אנחנו רבים. אבל יודע מה תהיה
אצלי ב9:00."
"ביי."

ב9 הוא היה אצלי. יצאנו לת"א לאיזה בית קפה נחמד ששכחתי את
שמו.
ניזכרתי שאתמול הייתה התרעה למחבל אבל זה לא ממש עיניין אותי
...
כשיצאנו מבית הקפה הלכנו קצת לטייל בטיילת.
התרכזנו רק בעצמנו כשפתאום...

בוםםםםםםםם גדול הרעיש את אוזנינו ואת גבנו...
הדבר האחרון שאני זוכרת זה שבדיוק כשעמדנו והסתכלנו אחד לשני
בעיניים ובדיוק כשהוא בא לנשק אותי...נישמע בום גדול...


אני הייתי בבית חולים עם כויות על כל הגב...הוא לעומת זאת היה
בנימרץ.
הלכתי אליו...והסתכלתי על פניו...זכרתי איך הוא התקרב
אליי...ומה הוא אמר לי...נשקתי לו על הפה והלכתי.
אחרי יומיים התקשרו מבית החולים ואמרו לי אלעד כבר לא
איתנו...
הלכתי לעדן החלון זה היה 2 בלילה וצעקתי
למההההההההההההההההההההה!?
כל השכונה כמעט התעוררה בגללי אבל הלב רצה להביע רגשות
אחרונות.
בלוייה הנחתי פרחים על המצווה הסתכלתי על הקבר וכל כך רציתי
לחבק אותו...להרגיש עוד פעם את שפתיו נוגעות בשלי...את ידיו
מלטפות אותי ומחבקות...
ואז אמרתי...
"למה ה' למה? לקחת איש כל כך טוב...
אלעד אתה יודעת שאני רוצה ...רוצה רק אותך נשמה טובה אז למה
הלכת בלי להגיד מילה אחת קטנה...חוץ מ...
אני אוהב...!"