חזרתי הביתה מהעבודה, מדוכדך כרגיל. פניתי ישר למטבח, ופתחתי
את המקרר. הוא היה כמעט ריק. על המדף העליון נחה לה גבינה
צהובה פרוסה בחבילה פתוחה. הגבינה היתה קשה והחלה להראות סימני
עובש. הרעב שחשתי לפני רגע הוחלף בבחילה. טרקתי את דלת המקרר
וסרקתי את שאר המטבח בעיניי המיואשות, מחפש משהו אכיל. על השיש
נח לו פתק ולידו שני שטרות של 20 ש"ח. לקחתי את הכסף מבלי
לקרוא את הפתק. הטלפון צלצל. עניתי בלחישה.
"הלו?"
"שמחה, זה אתה?"
"כן, רחמים. מה נשמע?"
"מצוין, סבבה. שמע, אתה חייב להגיע אלי דחוף. יש לי כאן משהו
שיעניין אותך."
"בחיית, רחמים, כרגע נכנסתי הביתה. אני קרוע מעייפות. ורעב."
"סבבה, אז תקפוץ אליי אחרי הבורגר קינג."
"עזוב, רחמים, אני חייב לישון."
"עזוב אותך משטויות, שמחה. נפלתי על משהו גדול ואני רוצה שתבוא
לפה להשתתף בחגיגה."
"אבל..."
"בלי אבל, שמחה. אם אתה לא בא לפה אני אבוא אליך."
שתיקה. התחלחלתי רק מעצם המחשבה על רחמים שמסתובב לי בבית
ונוגע בדברים של אמא שלי, בוחן כמה הם שבירים, וכמה זמן ייקח
לו להוציא אותי משלוותי האפאתית.
"אוקיי, אני אקפוץ אלייך אחרי האוכל. אבל כדאי לך שזה יהיה
טוב, רחמים."
"שתוק לפני שאני שובר לך ת'ראש!"
"מה?!"
"לא, שמחה, לא דיברתי אלייך. רק תגיע לכאן, בסדר?"
"בסדר."

הגעתי לבית של רחמים שבע , אך עייף עוד יותר. התכוונתי לרצות
אותו במשך חצי שעה-שעה וללכת הביתה לישון. הוא פתח את דלת
חדרו, חיוך ממזרי נסוך על פניו , והצביע על קופסת קרטון ענקית
שהיתה קשורה בסרט אדום של מתנות.
"זה בשבילך," הכריז.
"מה זה?" שאלתי בחשדנות.
"תפתח ותראה," אמר רחמים ומשך אותי לתוך החדר, החיוך על פניו
הולך וגדל.
הקופסה החלה לזוז, קולות עמומים בוקעים ממנה.
"אל תגיד לי שגנבת עוד משהו מגן החיות," הבטתי בו בחשש.
"יאללה, תפתח כבר, יא נפל."
פתחתי את הקופסא. בתוכה ישב זקן מצומק, קשור לכסא כשמחסום על
פיו.
"מה זה?" שאלתי, מוכה תדהמה.
"זה זקן," ענה רחמים כלאחר יד. "רוצה קולה?"
"כן, תודה," גמעתי בשקיקה מהבקבוק שהושיט לי. "מה הוא עושה
כאן?"
"מצאתי אותו בעיר, בדרך חזרה מהעבודה. חשבתי שיהיה נחמד לקחת
אותו הביתה."
"של מי הוא?"
"שלנו."
"זה לא בסדר, רחמים. בטח יש לו משפחה."
"אז עשינו להם טובה. הוא בקושי זז, לא רואה, ועוד מעז להתלונן
כל הזמן. אם לא הייתי מחכה שתראה אותו הייתי הורג אותו כבר
לפני שעה."
"ועכשיו מה?"
רחמים משך בכתפיו. "אולי ננסה עליו כמה דברים." גל של חמלה
כלפי הזקן הציף אותי. בידיים של רחמים הוא לא יחזיק מעמד הרבה
זמן. רחמים כאילו קרא את מחשבותיי - "עינויים מכל תקופות
ההיסטוריה. משהו חינוכי," הציע בקור רוח. אם ילדים נורמליים
לומדים להיות אלימים מסרטי פעולה של שוורצנגר, רחמים למד את
שיעורי האלימות שלו מערוץ 8. הוא הכיר כל מכשיר עינויים שהומצא
אי פעם, מימי קדם דרך ימי הביניים ועד העת החדשה.
החלטתי לנסות להציל את הזקן מאכזריותו. "בוא ניקח אותו לטיול,"
הצעתי. רחמים הסכים בהתלהבות. "הזקן הזה עיוור כמו עטלף. בדרך
לכאן הוא נתקע במלא עמודים ותמרורים. יהיה קטעים, אה גבר?" צעק
וחבט בכתפו של הזקן הנאנק. רחמים לקח סכין קומנדו ושיחרר את
הזקן מכבליו. "אני מתכוון  להוריד לך את המחסום," אמר. "אם אני
שומע ממך צעקה אחת אתה תחטוף פי אלף ממה שחטפת קודם, אתה
מבין?" הזקן הנהן בייאוש. הוא באמת היה די שקט. לא אמר מילה
כשדחפנו אותו לכביש, אל מול מכוניות שצפרו ופספסו אותו
במילימטרים. "רולטת כביש," צחק רחמים. "כמו בימים הטובים, הא?"
מעולם לא ראיתי אותו נהנה כל כך. אילצתי את עצמי לחייך אליו
חזרה.
 
כשרחמים היה בשירותים גיליתי שלזקן קראו בעצם יעקב, ושהוא היה
בפלמ"ח או משהו ושיש לו שלושה ילדים ושבעה נכדים. שאלתי את
יעקב אם הוא רוצה שאשחרר אותו והוא רק משך בכתפיו. עד היום אני
לא יודע למה הוא לא רצה ללכת. רחמים חזר מהשירותים כשבידו חבל
וסכין חמאה. "בשביל מה הסכין?" שאלתי , כשיעקב היה כבר קשור.
"בשביל להרוג את הנבלה הסרוחה," השיב רחמים, שנאה יוקדת בעיניו
החולות. "אתה יודע כמה זמן ייקח לך להרוג אותו עם זה?" שאלתי,
מזועזע. "לא," ענה רחמים בשוויון נפש. "אבל אני מת לגלות".
בסוף חזרתי הביתה רק באחת בלילה כי היינו צריכים לקבור את
הגופה של יעקב ביער. שוב התבאסתי מזה שאין לי זמן לישון. תמיד
זה קורה לי.


                             שמחה ורחמים - ניתוח אמפתי

שמחה -

שמחה הוא טיפוס שקט. הוא לא דורש יותר מדי. אישה, ילדים,
הצלחה, וקצת שקט ושלווה. אבל בכל זאת, הוא אומלל. הוא רואה
כיצד מבזה האנושות את עצמה על בסיס יומי. איך אנשים נטבחים כל
יום בשל חילוקי דעות לא ברורים או תאוות דם גרידא. "חיות
רעות", הוא ממלמל לעצמו כשהוא צופה בחדשות. "ממש חיות
רעות..."

שמחה כבר לא מאמין בכוחו לשנות. גרוע מזה, הוא אינו מאמין
ביכולתה של האנושות להשתנות. אילו היה יכול, היה לוקח את
האינטליגנציה מבני האדם ומעניק אותה למין ראוי יותר - כמו
דולפינים, למשל. שמחה היה מסתדר מצוין עם הדולפינים. היה שוחה
בים ללא דאגה לצד אחיו האציליים. היתה יכולה להיות לו אישה
דולפינה, וילדים דולפינים קטנים. המין הדולפיני היה מביא אור
וחכמה לעולם, ושמחה היה מקבל המון שקט ושלווה, עד שכמעט היה
נמאס.
אבל שמחה תקוע בעולם של בני אדם - אכזריים, תאבי בצע,
אגוצנטריים, קנאים וצרי אופקים. אך הגרוע מכל הוא ששמחה כלל
אינו בטוח שהתאבדות תפתור את בעיותיו. "מי יודע אם לא אגיע
למקום גרוע יותר..." הוא חושב בלילות החורף הקרים. עצם
המחשבה מעבירה בו צמרמורת.

וכך הוא נותר במצב סטטי, כבר שנים רבות. גורר את עצמו מהמיטה
בבוקר, זוחל באי חשק לעבודה וחזרה. במקרה הטוב (כשרחמים לא
מתקשר) הוא ננעל בחדרו, רואה חדשות, חושב ונרדם. השעון המעורר
מצלצל בפתאומיות מעיקה. רק לפני רגע היה שוב דולפין...


רחמים -

רחמים כועס, ובצדק. הוא מביט סביבו ורואה את הניוון, את
האנרכיה ואת חוסר האמת העצמית. רחמים רואה איך אנשים מתעלמים
מהאיד שלהם, וזה מכעיס אותו, מכעיס אותו עד דמעות. אבל רחמים
לא בוכה, הוא פועל. רחמים מנבא נבואות זעם שחורות כנגד האנושות
המתעלמת מעצמה, מדחפיה החייתיים, האמיתיים. אם זה היה תלוי
ברחמים הוא היה שורף את האנושות כולה ומתחיל הכל מאפס, והפעם
בלי הקטע המסריח הזה של דת ומוסר, והכנעת הליבידו התמידית.

רחמים חושב שזה ביזיון איך שבני האדם מתארגנים בקבוצות, עפ"י
דת, לאום, והמצאות טיפשיות אחרות כדי להגן על עצמם. אם זה היה
תלוי ברחמים, זה היה כל אדם לעצמו, כל אדם מגן על הבית שלו ועל
רכושו. "גם ככה המשטרה עומדת חסרת אונים מול רוצחים, אנסים
וגנבים", מהרהר רחמים בעמדתו אשר מעבר לשיחים. הוא דורך את
הרובה, מכוון ויורה. "עוד אחד הלך", הוא לוחש לעצמו בסיפוק
ונמלט מהמקום.

רחמים אוהב את חברתם של בני האדם, אך אינו יוצר אתם קשר. הוא
קם בבוקר, חיוך זדוני על פניו, ויוצא לעבודה. במשך היום הוא
אוסף עוד ועוד תסכולים - במשרד, בעיר, באוטובוס. בני האדם
מזינים את הכעס הרעב שלו שרק גדל וגדל. רחמים אוהב לכעוס,
ובצדק. אם זה היה תלוי ברחמים, הוא היה כועס כל הזמן.