אני לא כותבת ששמח לי. אני גם בקושי כותבת שעצוב לי.
לפחות ככה זה בחצי שנה האחרונה...
אבל היום ממש שמח לי.
מפתיע קצת, כי הרי ימי חמישי אצלי תמיד היו מקוללים...

את התקופה האחרונה, אני שונאת במיוחד.
זה מה שנקרא תקופת המתנה.
את אמורה לשבת בשקט בזמן שמנהלים קרים ואדישים בוחנים אותך.
ובסוף הם אומרים לך כן או לא.
מה הם חושבים - שזאתי שיושבת מולם לא רוצה כבר לדעת מה קורה
לעזאזל איתה שנה הבאה?
שונאת את י"ב. כן, כן, השנה הכי קלה. את כל הקלישאות שיש כבר
על י"ב אני יודעת בע"פ ומתוך שינה. אבל זאת לא שנה קלה בכלל.
זאת שנה של המתנה. הכל מונח לפנייך וגורמים לך לחשוב שכל מה
שתרצי תוכלי לעשות, וככה את יוצאת לדרך מלאת אופטימיות
ובטחון.
אך הבטחון מתערער ברגע שהאשלייה מתנפצת ואת מתחילה להכיר קצת
יותר מקרוב איך המערכת הקרה הזאת שהולכת פחות או יותר לנהל לך
את החיים במשך שנה ויותר (צבא או לחלופין - שנת שירות) לא ממש
מתייחסת אלייך. ואז את מבינה שלא ממש בטוח שכל מה שתרצי תוכלי
לעשות.
מה נותר? לנסות להמשיך להשיג את הכל... בתקווה להוציא משהו אחד
טוב מכל מה שיש.

המנהל האדיש והקר הזה שישב מולי לפני למעלה מחודש ושנתן לי
הרגשה שאני סתם אפס, עשה היום מעשה טוב לאנושות, וקיבל אותי
לאן שרציתי. לא התקבלתי סופית, אבל חצי דרך עברתי... נקווה שגם
החצי השני יהיה טוב. חצאים משלימים....

היום אני מאושרת וסתם בא לי נורא לשתף בזה את כל העולם, אפילו
את כל האנשים הרעים שבו.
לא כל יום בא אושר.

                            ותודה מראש למנהל (שמו נשאר
חסוי)