לתת ללכת
הדבר הכי קשה, זה לתת ללכת.
לאמץ אל... - לאם זו התנועה הטבעית
וכשצריך לשחרר, המרפק, איכשהו ננעל בדרך ועל הלחי מתגלגלת דמעה
מרדנית.
לאט לאט ובשלבים, הטבע מכין אותנו לקראת השחרור.
זה מתחיל באיבחת מספריים חדים, ברגע בו מנתקים את חבל הטבור.
ובמקום החבל שנותק לו לתמיד
מתחילים להשזר חוטים דקים, בלתי נראים.
בתחילה החוט קצר. אורכו, כאורך יד ומן הפקעת הגדולה אשר בלב
האם,
הוא משתחרר לאט, לאט
ומסתלסל בלב הבן
והשנים עוברות, חולפות, החוט שלנו אין לו סוף. עליו נחרוז במשך
השנים, ארועים וזכרונות, כמו פנינים.
וביום בו קושרים הילדים את חייהם בחוט נוסף, חדש,
זה הרגע בו צריך לשזור זר איחולים ולברך הקשר המקודש.
מעכשיו ילדים, הדקו ביניכם את חוט האהבה. חרזו בו חרוזים רבים
של אושר,
שזרו אותו לאט, בסבלנות והבנה אך אל תשכחו אותם חוטים ישנים
שמכם אל הוריכם מובילים,. היו איתנו גם קצת סבלניים,
כי זכרו...
שהדבר הכי קשה זה לתת ללכת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.