אמיר הוא בן-דודה שלי שהתאבד ביום ה-5 שלי בצבא.

אני עדיין לא בדיוק מבין מה קרה. התאבדת, אבל למה?
בכל אופן, אני מקווה שטוב לך איפה שאתה, או שאתה כבר בכלל לא
קיים. הגוף שלך כבר לא פה, אבל מה עם הנשמה? אתה נמצא למעלה,
למטה, או אולי בכלל בגוף אחר. אבל בכל מקרה זה לא משנה. אני לא
חושב שיש עוד מישהו כמוך, או לפחות דומה לך. אתה היית התגלמות
הטוב בעייני, וכמה שניסיתי לחפש, לא מצאתי בך משהו רע אחד.
נכון, אחרי שמישהו מת כולם אומרים כמה טוב הוא היה ושהוא לא
פגע בזבוב וכל מיני דברים כאלה. אבל איך שאני מכיר אותך באמת
אין בך שום דבר רע.
עברו 30 יום מאז שנקברת. אני בצבא, ואפילו לגילוי מצבה שלך אני
לא יכול להגיע. אני לא מבין איך הסתדרת פה. אמרו לי שהיה לך
טוב בצבא, ורק אחרי שהשתחררת הכל אצלך התדרדר. גם את זה אני לא
מבין, למה לא נשארת בצבא אם היה לך כל כך טוב? אולי אם היית
חותם קבע לא היית איפה שאתה היום (אם אתה נמצא איפה שהוא
בכלל).
אני תמיד שואל את עצמי, מה היה קורה אם היית נשאר אצלנו ולחזור
הביתה? או אם חבר של אבא שלך היה יכול להשיג אותך? אולי היית
אייתנו עכשיו ולא גורם לי בפרט ולמשפחה בכלל צער כל כך גדול
(אני יודע שלא חשבת על זה כשהתאבדת אבל זאת התוצאה של המעשה).
טוב... זה בינתיים הכל. אני חוזר ואומר, אני מקווה שטוב לך
איפה שאתה (אם בכלל), ושתדע, אנחנו (אני לפחות) אותך לא נשכח.
אני מתגעגע אליך אמיר. להתראות.

נ.ב.
מה שמוזר זה שאומרים שיש לנו את אותן עיניים. מפריע לי שאני זה
שצריך לחיות עם משהו שדומה לך. אבל אני גם שמח שיש אותי שיזכיר
אותך לאחרים.