הייתי בדרכי אל השוק. זה היה בוקר קריר למדי, והייתי צריכה
לקחת את המעיל השחור הטוב שלי. הלכתי במהירות, משום שגיליתי
שאני שוב מאחרת. האוויר הקר צרב את ריאותיי כששאפתי ממנו.
יצאתי מהסמטה שבה ממוקם הבית שלי. חציתי את הקדחתנות שברחוב
בלי להביט כמעט ימינה ושמאלה. מעבר לסמטה שלנו, מבודד כמעט
לגמרי, נמצא הפארק הקטן שמקיף את בנייני העירייה. אנחנו קראנו
לו "הפארק", למרות שהיה זה רק אוסף קטן של ספסלים, מזרקות
קטנות, ריצוף אבן דהוי וכמה עצים שהיו פורחים רק באביב. שום
פארק.
עקפתי את המגרש שמול הפארק, ואז האטתי את הליכתי בפתאומיות,
כמו מנסה להסתגל למראה שנגלה לעיני:

הפארק היה אפוף ערפל דליל ואפור. מבעד לערפילים היה ניתן לראות
בקושי את ריצוף האבן הבהיר, וזה כמעט נטמע במסך הלובן האפרפר
של הערפל. הרצפה הלבנה נעלמה כמעט לגמרי, ולרגע היה נדמה
שספסלי הפארק תוחמים תהום עמוקה במיוחד שנפערה במרכז. מבעד
לרקע הבהיר בלטו העצים השחורים, הרקובים של הפארק. הם עמדו שם,
ענפיהם שמוטים, עליהם נדים ברוח. לרגע נראו לי כילדים עצובים
שנכפה עליהם להתבגר.
אין נפש חיה באזור, מלבד מספר יונים רזות שהתרוצצו בעצלתיים
בין הספסלים, שהיו עוד ספוגי לחות מהגשם של ליל אמש. דממת
מוות. הכל דומם, אפילו העלים אינם משמיעים צליל ברוח. רק המיית
היונים נשמעה עוד מרחוק, והערפל- גם הוא משמיע קול.
שאפתי עוד ועוד מהאוויר הקר, עד שראשי הסתחרר. ואז הבנתי שבעצם
לא אני היא שמסתובבת, אלא כל מה שבחוץ- הוא זה שמסתובב. הכל-
מלבד אותו מראה, אותה תמונה; ממוסגרת בזיכרוני.
המראה הזה נמשך רגע או שני רגעים ואחר חלף כלא היה. העצים שבו
להיות רקובים ודוממים כמקודם והערפל התפוגג כמעט לגמרי. מצמצתי
פעם ופעמיים, אבל המראה לא שב, ואני שוב איבדתי עולם מוכר
ואהוב.




מוקדש לכל החברים והחברות שנסעו לפולין, 2001