אני אפילו לא יודע על מה אני כותב עכשיו. על הגילויים המזעזעים
שהתגלו לי בתקופה האחרונה בחיי? על העובדה שאני כבר לא מסוגל
לחשוב ישר, כמו פעם, כמו כולם? על העובדה שיש לי אלאניס מוריסט
באוזניות וזה רק מפריע לי לכתוב?
אולי אני אכתוב על אחותי.
כן, זה רעיון טוב.
אחותי היא בחורה בת 17 שמחזיקה ברשותה את מאגר השכל הפרטי
הגדול ביותר בחצי הכדור הצפוני. אם היינו על עולם הדיסק
המטאפורי, היא הייתה יבשת המשקל הנגדי. (לאלה ממכם שלא קוראים
פראטצ'ט - הכוונה למשהו ממש, אבל יעני ממש, כבד.) והנקודה שהכי
מכאיבה לי לכתוב עליה, אבל היא בעצם הנקודה הרלבנטית - היא
שהיא כותבת.
והיא כותבת כמו שד משחת (והכוונה לדבר טוב). והיא כותבת יפה,
וקריא, ואמין, ומדהים, וכל אותם שמות תואר שאנשים שאוהבים
לקרוא מדביקים למילה הכתובה שמעוררת בהם משהו רדום.
ובכן, גם בי היא מעוררת משהו רדום. קנאה.
כי בניגוד חריף אלי, היא מצליחה גם לסיים את הסיפורים שלה.
בכל אופן בזמן האחרון כתבתי, חזרתי, כתבתי, חזרתי, כתבתי, וכל
פעם שיש לי משהו כתוב מול העיניים אני מסתכל עליו ומתייאש. פעם
כשהייתי קורא את מה שכתבתי בחופשיות כזו, כאילו אני כותב ליומן
שלי או כותב כדי להבהיר לעצמי את מחשבותי בפרטיות מוחי, הייתי
נהנה לקרוא את המשפטים שזורמים אחד מתוך השני, את עץ הרעיונות
שצומח מתוך מה שאני כותב. אבל עכשיו... עכשיו המוח שלי עמוס
ביותר מדי רעיונות אסורים, רעיונות שמונעים מהמוח שלי לחשוב.
ועכשיו שאלה אליכם הקוראים. חשבתם פעם בבהירות? הסתכלתם פעם על
העולם וראיתם בו ניסוי ענקי שאינו נפסק, ניסוי שרק מחכה למדען
שיבוא לפענח אותו? ואני לא אומר שהכל הגיוני, או שהכל ניתן
להסבר - אני רק אומר שיש כלכך הרבה דברים שניתן להסביר שאף אחד
לא חושב עליהם... וזו הייתה פעם המומחיות שלי. לחשוב על הדברים
שאף אחד אחר לא רואה, לא חושב, למצוא את הקישורים המטורפים
ביותר, המקוריים ביותר, המעניינים ביותר.
הנמכרים ביותר.
אני מניח שכבר הבנתם שאני סופר. וליתר דיוק - סופר מד"ב.
וליתר יתר דיוק - סופר מד"ב כושל.
נעים מאד, רז ברנע לשירותכם.

את חסם הכתיבה שלי קיבלתי כמתנה מחבר, למעשה. אני יודע שזה
נשמע טיפה מיסטי, אבל ככה זה התחיל. בפאב, למעשה, שהלכתי אליו
עם חבר טוב שלי, גם הוא כותב, ושם ישבנו, עישנו סיגריות,
החלפנו שנינויות והפרחנו הערות ציניות לאוויר, אבל שמתי לב כל
הזמן שמשהו מעיק על החבר שלי, מונע ממנו להיות עצמו לחלוטין.
הוא התנהג בצורה מוזרה, מאולצת, כאילו הוא עצור במחשבותיו.
"אולג, אכפת לך לספר לי סוף סוף מה הבעיה?"
(אה, דרך אגב - קוראים לו אולג.)
"אני לא יודע מה להגיד לך, רז. אתה שם לב שיש לי בעיה."
"קשה לפספס, אחי."
"זה הכל בגלל החסם הזה, אני אומר לך. זה כמו מחלה ממארת, אחי.
זה מתפשט מכשרון הכתיבה שלי לדברים אחרים, עד שבסוף זה יגיע לי
למוח ואני כבר לא אוכל לחשוב כמו בנאדם."
עיכלתי את המחשבה בהנאה, כשאני רואה בעיני רוחי טפיל מטאפורי
צומח בתוך ראשו של אולג, ניזון מכשרונו וממחשבותיו. תוך כדי
שהוא המשיך לדבר אפילו החלה להירקם לי איזושהיא עלילה פשוטה
סביב הרעיון.
"אתה מקשיב לי, רז?" הוא אמר והזעיף אלי פנים.
"כן, כן. " הנהנתי. מה אני אגיד לו, את האמת?
הוא רכן קדימה, לכיווני, מטה את כוס הבירה שלו בצורה מסוכנת.
"כדאי לך להקשיב לי, רז." פזלתי לכיוון הבירה שלו.
"כדאי לך מאד להקשיב לי." נרתעתי ממנו קצת, מספיק בשביל שהוא
יזוז וקצת מהבירה שלו תישפך לי על המכנסיים.
"רז!" העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן.
"מה?" שאלתי, והקול שלי נשמע לי רועד וחלש ברעש שהיה בפאב.
"אתה לא מבין מה זה אומר, נכון? אתה לא יודע מה זה כשאתה לא
יכול לכתוב." הוא הסתכל אלי, והפרצוף שלו היה אדום.
"אולג, אחי, נראה לי ששתית יותר מדי לערב אחד. אולי כדאי ש--"
"שתוק!" הוא נבח. נשכתי לעצמי את הלשון. אולג אף פעם לא דיבר
אלי ככה.
"אול--"
הוא הסתכל אלי במבט שכמעט גרם לי לנשוך את הלשון שוב. ואז הוא
הסתכל לתוך העיניים שלי, עמוק, כאילו הוא מחפש משהו. ואז הוא
חייך, חיוך קטן ועקום שהיה מופיע אצלו בדרך כלל כשהוא היה יודע
שהוא הולך לזיין.
במבט לאחור, הוא באמת זיין אותי.
ואז, לתדהמתי, הוא קרץ לי.
והלך.
אבל כשחזרתי הביתה, שמתי לב שיש לי הודעה במזכירה. ממנו,
כמובן.
"רז, אני חושב שסבלתי מספיק. הגיע הזמן לשתף מישהו במה שעובר
עלי. אני רוצה לתת לך מתנה קטנה. אין צורך לבוא לקחת אותה או
לחכות שהיא תגיע. אני מעביר לך את חסם הכתיבה שלי. נראה איך
אתה תסתדר איתו." הוא אמר עוד משהו ברוסית, שלא הבנתי, וניתק.
וזה היה זה.
אחרי זה כבר לא יכלתי לכתוב. לא כמו קודם.
אני לא חושב שאתם מבינים למה אני מתכוון.
אלה ממכם שקוראים את מה שאני כותב עכשיו, דווקא מכם אני מצפה
להבין. לא סתם אני שם את הסיפור הזה בפורומים של כותבים -
דווקא אתם צריכים להבין מה זה לראות את כשרון הכתיבה שלך נעלם
לאט לאט.
הדבר הראשון שהלך - זה הרעיונות. הרעיון האחרון לסיפור שהיה
לי, היה הטפיל המטאפורי הזה. טכנית, זה לא היה האחרון - פשוט
אחרי זה כל רעיון שהיה לי לא התפתח מעבר לשלב של "המממ... היה
יכול להיות מעניין לכתוב על זה."
אחרי זה התחלתי לאט לאט לעבד את אוצר המילים שלי. זה ממש
מחרפן, שפעם יכולתי להגיד דברים שהיום אני לא זוכר איך לומר.
ממש לא זוכר. קראתי דברים ישנים שכתבתי, כדי להיזכר.
הייתי צריך לפתוח מילון.
התחלתי לבכות אז, עם המילון ביד והכל, והדמעות שלי נפלו לי על
המילון והוא נרטב ונהיה כולו מעפן.
רציתי לרצוח מישהו. רציתי לרצוח את אולג.
כמו שאתם בטח רואים, אני מתחיל גם לאבד את הרצף ההגיוני בכתיבה
שלי.
דיברתי עם כל מיני פסיכולוגים על הבלוק הזה, הלא-יודע-איך
לקרוא לזה, וזה ניהיה גרוע יותר ויותר מפגישה לפגישה.
עזבו, תכל'ס, לא על זה רציתי לדבר. הנקודה הבאמת חשובה הייתה
אחותי.
אתם מבינים, אחותי עזרה לי. בהתחלה. להשלים סיפורים, כדי שאני
אמשיך למכור, כדי שיהיה לי כסף. ואחרי זה, כשכבר ממש לא היה לי
מה לעשות, ולא הצלחתי לעבור את השלוש שורות ראשונות בסיפור בלי
עזרה, כבר לא רציתי שהיא תכתוב לי, רציתי לבד.
אחרי זה היא נתנה לי כסף, כי את מה שכן הצלחתי לכתוב כבר אף
אחד לא רצה לקנות. התחילו להיות לי לפעמים שגיאות כתיב,
והתחלתי להשתמש בתוכנות איות. לאט לאט נהיה לי יותר קשה לכתוב
על המחשב, ואני זוכר איך פעם היה לי כיף לכתוב עליו ומקנא
בעצמי.
ולפני כמה שבועות פגשתי את אולג ברחוב.
הוא נראה טוב, אולג. לבוש טוב, בבגדים חדשים. יש לו כסף לבן
אדם. לפני כמה זמן קראתי בעיתון שהחדש שלו נכנס לרשימה של רבי
המכר. והוא כותב גם ברוסית, ככה שזה אצלו כאילו שתי משרות. הוא
ניגש אלי - מה זה ניגש, חצה את הכביש וכמעט דרסו אותו בכלל.
ניגש אלי ולוחץ לי את היד, מה שאתם שומעים! ואומר לי, רז, תודה
לך, הצלת אותי. הייתי קרוב להתאבדות. אני לא יודע מה עשית
באותו יום אבל למחרת החסם שלי נשבר. הוא המשיך לברבר ולברבר
וכבר לא כל כך הקשבתי כי היה לי ראיון עבודה לאנשהוא באותו
יום, וחשבתי על זה, אבל הוא התעקש שהוא מצטער שהוא לא ראה אותי
כבר יותר מחודשיים, ומה שלומי, ומה קורה איתי, ופה ושם.
ופתאום הוא מפסיק, ומסתכל עלי ככה, כמו שמסתכלים על בחורה,
מלמעלה למטה, רק בלי לחייך בכלל, ואמר לי כזה "רז? מה קרה לך?"
והתעצבנתי והתחלתי ללכת.
הוא תפס אותי מאחורה והסתכל לי עמוק עמוק בעיניים, ואמר לי
בקול קטן כזה, מבועס:"אוי, רז. אל תגיד לי שזה תפס גם אותך,
והרבה יותר גרוע ממני."
באותו רגע לא זכרתי בכלל על מה הוא מדבר. לא הבנתי מה הוא רוצה
ממני, פשוט הבהיל אותי הידיים שלו על הראש שלי, שהכריחו אותי
להסתכל לו בעיניים, וגם התביישתי קצת כי לא צחצחתי שיניים
בבוקר ובטח לא הריח לי טוב מהפה.
עכשיו, כמובן, אני זוכר. אני זוכר קצת קצת יותר. פשוט כי אולג
פה, ואחותי פה, ושניהם ביחד מכריחים אותי לכתוב, ולהוריד ממני
קצת את הדבר הזה שהתלבש לי על המוח. למרות שבהתחלה היה לי קל,
עכשיו החסם שלי מפחד, והוא עזב את הכשרון כתיבה שלי ככה שאני
יכול לכתוב, אבל הוא בורח למקומות אחרים במוח. לפעמים הוא נכנס
לי למקום שממנו אני שולט על האצבעות - שכחתי איך קוראים לזה -
ואז אני לא יכול לכתוב, כי כל הזמן אני לוחץ על המקשים הלא
נכונים. ואז אולג ואחותי עוזרים לי, מוחקים בשבילי את
הג'יבריש, מתקנים לי - מתקנים בשבילי את כל הטעויות. וגם ככל
שהזמן עובר ואני כותב יותר אני מרגיש אותו נחלש. עכשיו הוא
יושב לי בעיקר על המקום של הרעיונות ושל האוצר מילים, ככה שאני
לא כותב כל כך יפה כמו שכתבתי פעם, אבל לפחות עכשיו אני יכול
לכתוב ומבינים מה אני כותב בלי שאחותי תשלים לי פערים או תצטרך
לנגב לי את הריר מהפה.
אולג צוחק, הוא אומר שהציניות חוזרת אלי, וזה טוב. זה אומר
שהחסם שלי נחלש.
אבל הרצף ההגיוני שלי עדיין לא משהו, כי לא הסברתי לכם מה
גילינו על החסם.
אתם מבינים, ביום שאולג תפס אותי ברחוב והבין שחטפתי את החסם,
הוא התחיל לחשוב על זה שאולי חטפתי את זה ממנו. אתם מבינים,
היה לו את הרעיון המשוגע הזה, שהמילה שהוא אמר לי ברוסית - אי
אפשר לכתוב אותה בעברית, זה נראה מוזר, אבל היא נשמעת כמו
סו-שסט-בוי, כשהסו הוא כמו סושי והבוי הוא כמו חיפוי, או כמו
חיווי, בכל אופן ב' רפה. המילה הזו ברוסית אומרת תתקיים, והוא
אומר שכשהוא היה קטן הוא שמע מסבתא שלו סיפור על אגדה רוסית,
שאומרת שהמילה הזאת, תתקיים, היא מילה קסומה ברוסית. ושאם
אומרים את המילה הזו אחרי שמאחלים לבנאדם משהו רע שהוא לא
מוות, אז הבנאדם הזה מקבל את מה שאיחלת לו, ובדרך כלל זה בא
ממך. זה כאילו שאתה לוקח את הסרטן שלך ומדביק לו. אבל מה אומרת
האגדה, שאם נתת לבנאדם משהו שמגיע לך לקבל, אפילו אם היית
מבריא ממנו, הבנאדם שלו נתת את זה בחיים לא יבריא.
אלא אם כן הוא יצליח לנצח את מה שנתת לו, עם העזרה שלך.
אז הוא ואחותי הכריחו אותי לשבת ולכתוב את כל הסיפור המסובך
הזה, ועכשיו כשאני לאט לאט מגיע לסוף שלו אני מרגיש איך החסם
נחלש, מתרוקן מעוצמתו, ושוב אני יכול להשתמש במטאפורות ובאוצר
המילים שלי. עכשיו הוא חוסם רק את הזרם הרעיוני שלי - אני
יודע, אני מרגיש אותו מתחפר עמוק בתוך התודעה שלי, מסרב לצאת.

הוא מקשה עלי מאד, עכשיו.
עכשיו, קשה.
הוא נלחם לי בפנים.
אני לא נכנא.
אני לא רוצה  ללהפפסיד  לו.
לא מפסיד!
אני לא אפסיד לך!
אני לא מוכן להפסיד למשהו שהוא אפילו לא מוחשי! (הא! זה כאב
לו.)
זה כל מה שאתה יכול לתת, חסם? זה כל מה שאתה יכול לעשות לי?
אני מרגיש את הכל חוזר. אני מרגיש את כל המארג של הסיפור נבנה
מסביבי, כמו גל גיאות ענקי, ואני הולך להטביע אותך, חסם.
יש לי רק דבר אחד, אחרון, לומר לך:
ניצחתי.