מאה ארבעים שניות לפני סוף הסיפור הפסיק ראובן את ריצתו כדי
שיוכל לייצב את נשימתו לפני שהוא מתפרץ פנימה. הדלת שמולו, זאת
מטילת האימה, טענה ל"גבי - מנהל אסטרטגי". בימים שונים די היה
בכתוב כדי להבריח אותו למקומות אחרים, אבל הפעם היה לו אקדח.
"בדיחה" היה מתבונן מהצד אומר על הצמד: ראובן והאקדח. הראשון,
על חמישים ושמונה הקילוגרם והמטר שישים ושתים שלו, ממושקף,
מקריח, מיוזע, לבוש במכנסים הקטנים ממידתו ובחולצה מוכתמת.
והאחר- תופי ישן וחלוד שנלקח שלל בששת הימים ומאז בקושי הצדיק
את קיומו בירייה בודדת.
ובכל זאת - התפרצו.
שדיה ויתרת אבריה העצומים של חני אכלסו בדחיסות את חלל החלק
התחתון של המשרד, שכן הייתה נטועה בהיפופוטמיות על ארבעת גפיה
בעוד גופו הדק והחלבי של גבי הזדקר כאנטנה מעל האופק הרוטט.
עיניו העצומות בריכוז נפתחו לסדק למשמע חריקת הדלת ולרווחה
למראה האקדח. "מה אתה עושה?" שירטטו שפתים עקרות באוויר.
מסרב להישאל או לחזור מהחלטתו, כיוון את האקדח לראשו של גבי,
משך בהדק, משך בהדק שוב ומשך בשלישית. ירייה לא נורתה. מעצור.
חש בחולשה וברצון להסתלק הביתה, לנוח. גבי לעומתו, כמו קם
לתחייה, סקר במהירות את המתרחש ושיטח את ראובן בסטירה עצומה על
גבה הרחב של חני. זו, שרק בנפלו עליה התעוררה לקורה, חדלה
ממעשה והתרוממה באיטיות על מנת לאכלס גם את חלל החלק העליון של
המשרד. כשראתה את זה שכה רצה בה נשמט מעליה, אקדח בידו ודמעות
בעיניו, פרץ גופה העצום בצחוק שטלטל את המשרד על תכולתו:
רהיטים, גבי, שדיים, הכל. ראובן שהתרומם בכדי להביע את חרטתו
שאינה במקומה, חשף לעיניה המשועשעות את כתמי הדם ורסיסי
הקשקשים שזיהמו את חולצתו. "אני לא מאמינה. הוא באמת הרג את
הדג" חדלה מצחוקה. "אני מתקשרת למשטרה" הוסיפה.

שבע שנים לפני סוף הסיפור פסע מי שנקרא אז עדיין רובי לראיון
קבלה אצל גבי, ראש צוות בקרת איכות. עשרים וחמש דקות לפני כן,
בפתח המונית שתיקח אותו לנסיעה שתשנה את חייו, נישקה מיכל
ועודדה אותו ב"אני יודעת שתגיע רחוק". גם גבי, לאחר שיחת ראיון
קצרה, הסכים עם שאמרה. הוא חייך, טפח על כתף המרואיין  וסיים
ב"רובי, הג'וב שלך. שנינו יכולים לעשות את כל הדרך למעלה
ביחד".
שלוש שנים לאחר מכן גילה גבי, כבר מנהל מחלקה, הומניות
והתחשבות כשאפשר לראובן לבחור בין לוותר על עשרים אחוז משכרו
או ללכת הביתה. בחר בהצבעות לעגניות וצחקוקים מאחרי גבו ונשאר.
מיכל, אשתו, גילתה פחות התחשבות כששמעה על בחירתו. "עוד תגיע
רחוק" אמרה בסרקאזם והסתלקה לענייניה ולענייניה בלבד.
שנה וחצי לפני שנקטע המפגש האורל ריטואלי בגין אותה התפרצות
גרוטסקית, דאג גבי לקצץ עשרים וחמישה אחוז נוספים משכרו והפך
את הצחקוקים מאחורי גבו של ראובן לצחקוקים פרונטלים. רמת השכר
החדשה אמרה סטטוס חדש וסטטוס חדש דרש מיקום שונה. ואכן, ההבטחה
הגדולה של פעם הועברה לאכלס את עמדת העבודה הסמוכה לדלת
השירותים. מיכל תרמה את חלקה לסיום הכמעט דרמטי של הסיפור
באורזה ללא אומר את חפציה ובהסתלקותה מחיי ראובן. חברה עם אחר,
אמרו אנשים.
קנה דג זהב למלא את החלל שנותר ושתהיה לו כתף לבכות עליה בצר
לו. למדו לחיות זה עם זה - הדג והוא: כשהיה מטגן חביתה לארוחת
ערב, היה הדג מנער אותו מרחמיו העצמיים כדי שיהפוך אותה בטרם
תישרף. כשהיה מאמץ את זרועותיו הרפויות בעמידה שוורצנגרית אל
מול הראי, היה הדג מחייך באירוניה רכה מבין זימיו. כשהשטתה
בחקותו רקדניות חושניות מהערוץ האיטלקי, מחא הדג סנפיריו
מהאקווריום שבפינה. מעל לכל עמדה שעת העונג של ימי שישי בערב,
עת ראובן היה ממלא את האמבטיה במים פושרים, מניח אוכל של דגים
ובקבוק יין בסמוך ושניהם היו קופצים עירומים לתוכה, משתכשכים
להנאתם עד לתחילת הסרט בערוץ השני.
ארבעה חודשים לפני הסוף העגום הצטרפה חני עצומה הממדים לסיפור
כשהחלה לעבוד כמזכירתו של המנהל האסטרטגי. היה משהו מושך ומפתה
בהתנהלות הרוטטת של אבריה הגדולים ממקום למקום. ואכן מצאה את
עצמה יותר ויותר כמושא להזיות הזוטר שליד דלת השירותים
ולנגיעות גבי. אילו ידעו זה על נגיעותיו של זה או זה על
הזיותיו של זה, אולי היה נמנע רצח הדג, אולם לא כך התגלגלו
הדברים.
פגישה מקרית ליד מכונת הקפה ומה שראובן פירש כחיוכה אליו, שינה
את מהות ההזיות מחפינת שדיה העצומים לגידול ילדיהם המשותפים.
המשיך לפגוש אותה כמו באקראי, עד שלאחר בחינת דרכי פעולה
אפשריות ובעצה אחת עם הדג, העיז והזמין אותה לארוחת צהרים.
להפתעתו נאתרה ולהפתעתו הגדולה יותר נאותה בשניה, למרות
שבראשונה נכשל וביקש חשבונות נפרדים.
תחושה זרה, מלווה בחשש מהתפכחות, ליוותה אותו בימים האלו: לפתע
וסוף-סוף התנהלו הדברים בכיוון שרצה.
בפגישה הבאה כבר תיאר בפניה את מערכת היחסים המיוחדת שיש לו עם
הדג. היא לעומת זאת, גילתה לו בקול יודע וחשאי, כי בניגוד לדעה
הרווחת, גבי לא מחלק את תאוותו בין אשתו וחברתו בלבד. אישה
נוספת, לפחות אחת, מתחלקת איתן. ל"מאיפה את יודעת?", פרצה
בצחוקה המטלטל. נבוך מהטלטלות שהסבו מבטי סועדים אליו, מלמל
"איך זה שבן האדם לא מסתפק באישתו ובמיכל ומתעסק גם עם
אחרות?".
הדג ראה את התפתחות מערכת היחסים בעין חיובית ואוהדת. הוא
אפילו סבר שהגיע הזמן להצהרות מחייבות למרות הסכנה שבדחייה
והקושי שבנסיגה מהבטחות. "הגישה צריכה להיות חיובית ואקטיבית
למרות החששות" ציין כאחד שעבר מצבים דומים, למרות שהוא לא.
ראובן המהסס נטה לקבל את  עצת ידידו.
שלושה ימים לפני סוף הסיפור נפגשו בפעם הלפני אחרונה - ארוחת
ערב של פסטה ויין. בתזמון שתורגל פעמים רבות, פרס בפניה את
תוכניותיו לעתידם, אך היא קטעה אותו מיד בקול צונן עם "זו אני.
האישה הנוספת". חש צורך להקיא. התרצה והחליף את הצורך בלקום
וללכת הביתה. תפסה בזרועו. "אני לא עושה את זה ממש מרצון" יחלה
להבנה. נשאר קפוא ודומם לדקות ארוכות. "אז מה עושים?" שאל
בסוף. "אין לי מושג" ענתה. "אז בואי נקום ונלך מכאן. שלושתנו"
הציע. "שלושתנו?" תמהה. "את, הדג ואני" ניסה לשכנע, חושש
מתגובתה. ואכן "אני והדג? אני לא הולכת לשום מקום עם הדג."
הצדיקה את שחשש. "אם אתה רוצה שאני אלך אתך לאן שהוא, כדאי
שתיפטר מהדג ומגבי" המשיכה וקבעה סופית את גורל המשתתפים
בסיפור.
את היומיים הבאים ניצל להכנות אחרונות. קנה שני כרטיסי אוטובוס
לגבעת אולגה. שם, בדירת דודתו, תכנן שיסתתרו עד שאנשים או
זיכרונם יפוגו וייעלמו. ארז מזוודה ותיק נסיעות קטן והניחם
בסמוך לדלת כשהוא מתעלם משאלותיו וממחאותיו של הדג שנראה
מתרוצץ מפינה אחת של האקווריום לשניה, בוחן זוויות ראיה חדשות
שאולי ישפכו אור על המתרחש. נמנע מלשתף את הדג בהחלטתו הנוראה.
בינתיים.
שעה לפני סוף הסיפור, שלף את האקדח מקופסת הנעלים שהייתה תחובה
במעמקי הארון. האמת, לא כל כך ידע איך לבשר למישהו, שיהיה דג
אפילו, על זה שהוא עומד לרצוח אותו. מלמל משהו אודות חיים
חדשים והצורך לעשות מעשה. הדג חייך בסלחנות, השפיל את ראשו,
עצם את עיניו, מצפה לירייה.