החתול כאלגוריה לקשר

יושבת בסלון הצבעוני שלנו, ומעשנת סיגריות בשרשרת. מבעד לחלון
מנסה להציץ שמש תל אביבית אפורה. אני מבטלת אותה בהינף יד,
וממשיכה לאפר ולשאוף ולנשוף ולזעום. לא מצליחה להתמקד בסיבה.
אולי זו העייפות הזו שלא מתאימה כרגע, ולא מאפשרת לי להשתלט על
פרץ המחשבות. אולי זה הבית המאורגן והיפה הזה שמנוגד כל כך
לבלגן המאיים הזה שבתוך הראש שלי. שבתוך הקשר שלנו?

כשהכרתי אותך הכל היה מאוד קל. או כמו שאתה אוהב להגיד: "מאוד
פשוט". עוד בפגישה הראשונה שלנו השקיתי אותך בסמים... ישבנו
בחדר שלי, מעושנים להפליא, וניסינו להמציא סלוגנים לפריכיות.
מצחיק. השיער השופע שלך זז לכל הצדדים כשאנסתי אותך על המיטה.
אפילו השותף שלי נזעק לשמע הצרחות שלך. והוא בדרך כלל בחור
אדיש, שלא מתעורר משנתו גם אם הבית כולו עולה באש. מי יודע
איפה הוא היום. את מי זה מעניין. לבטח זה רחוק מכאן, מהעולם
הקטן והצבעוני שבנינו לעצמנו בשקדנות רבה, מוקדם מדי. רחוק
מהחתול השחור הפרוותי והמתוק עד אימה שמצטנף לרגליי, מרגיש
שמשהו לא בסדר. לא יודעת מה לא בסדר. אנחנו?

אתמול, כשנכנסת לבית שלנו, הסתכלתי עליך ולא ידעתי מי אתה.
התפזרת על הספה, ואני בהיתי בך, מנסה לעכל את דמותך, ומתקשה.
כאילו מוחי התערפל לאחרונה, התכסה בדוק של שכחה עצמית,
ובריחות, וסמים קלים. שאלת אותי משהו, ולא זיהיתי את הקול
הפורץ מפיך. לא זיהיתי את הריח שלך, ולא רציתי להתאמץ ולזהות,
לא רציתי כלום. למעשה, רציתי לברוח, ולא היה לאן. גרוע מזה, לא
הייתה סיבה.

שמתי לב שכשאתה נכנס אתה לא מתעניין בשלומי. כאילו ברור מאליו
שהכל בסדר. שמתי לב שכשאני נכנסת לעצמי, מדי פעם, גם אני שוכחת
להתעניין בשלומי. כאילו זה לא מעניין אף אחד. כאילו מרגע מסוים
שכחו את המכונה פועלת, ולא טורחים עוד לבדוק מה מתרחש בה
בפנים, כי התוצאה משביעת רצון, או סבירה, או לא מטרידה באופן
מיוחד. שמתי לב שכשאני מושכת לעצמי בשיער, נושרת לפעמים שערה.

לא ידעתי אם אני מחפשת להכעיס את עצמי, במזוכיסטיות אופיינית,
או שיש משהו בטענות שלי. ניסיתי לטעון אותן, ולא יצאו מלים. אז
שתקתי. נשמתי ונשפתי. לפעמים יצא עשן. בדרך כלל זה קרה כשאחזתי
סיגריה בידי. או ג'וינט. הסבירות לעשן עלתה כשהללו היו
דלוקים.

כבשת את ראשך בכתפי, כך ראיתי במראה מולי. החתול נכנס בינינו,
רדום, מיילל בחולשה, מתוק נורא. שנינו ליטפנו את הוד מתיקותו
באהבה, ואז חשבתי לעצמי כמה נוח החתול הזה. אפשר להפנות כלפיו
כל תהייה, רגש, מחשבה. לא צריך עוד לדבר זה עם זו. יש לנו
אובייקט חדש. אובייקט נוח הרבה יותר, מגיב פחות, נוח יותר
לקבל. זרקנו הרבה אהבה על החתול הזה באותו רגע. עשינו
טרנספורמציה מהירה של השנאה שחשנו זה לזו, ועטפנו את החתולון
הקטן. מיאו, אמר. זה הכל. אחרי שנייה, נרדם, וגירגר מתוך שינה.
גררררררר...

ניסיתי לגעת בך וזה הרגיש לא טבעי. כאילו כל התחושות שלי כלפיך
נעלמו בשנייה, נספגו באיזה סמרטוט שהושלך למטה, מהדירה היפה
שלנו, אולי אל המרפסת של השכנים, אולי אל הרחוב. אולי מכונית
דרסה את הסמרטוט ומה שנותר עלוב עוד יותר מסמרטוט. אולי הגיע
אף לדרגה של נייר טואלט משומש. החתול מאוד אוהב לשחק עם ניירות
טואלט משומשים. לעתים הוא מסתפק בחדשים. תלוי במצב הרוח שלו.

פתאום הבנתי, אהובי, שאהבתי הגדולה אליך מעולם לא סופקה. ואולי
האהבה הזו מעולם לא הייתה אהבה, אלא חתול. אחרת משהו כבר צריך
היה לספק אותה.

סיגריה אחרי סיגריה. החתול מגרגר כהרגלו. כה אצילי. אני שומעת
אותך מתעורר. מתמתח. מצפצף, ממלמל, מתהפך. מתוק. אהוב? כשתלך,
אל תיקח אתך את החתול.