שכבנו בפעם האחרונה לפני שהיא עזבה. ישבתי על הכורסה, קצת
תלוש, צופה בה אורזת את החלק שהיא לוקחת איתה. ראיתי אותה
ממלאת ארגזים, בנחישות. אגלי זיעה נטפו ממצחה ומצווארה, ואחד
גלש לו נסתר אל בין שדיה. השיער שלה הציק לה. ראיתי את זה. הוא
נתקע לה בעיניים. היא הזיזה אותו לכיוונים סותרים, וניסתה
לגלגל אותו בצורות שונות, לשווא. איך זה עצבן אותה. בסוף חיטטה
באחת השקיות, ושלפה גומייה מרוטה, מעכה את שיערה ועטפה אותו
בה. מדי פעם הגומייה נפלה, ואז היא הרימה אותה ועטפה שוב,
מסירה את פיסות האבק שדבקו בה, מקללת ובכל זאת משתמשת בה.

אני ישבתי בצד והסתכלתי בה, מצמצמת את נוכחותה, נעלמת לי.
ידעתי שנותרו עוד כמה דקות או כמה שעות עד שיקחו אותה ממני.
כמות הזמן המדויקת לא שינתה, אך ההרגשה המנקרת שלאחר אותו זמן
היא תיעלם, שיתקה אותי. איך לעזאזל. למה? מה קרה לנו? מה,
אלוהים, מה? וניסיתי לשמור על הפרצוף שלי בהבעה קפואה, ועל
השאלות הפנימיות שלי באינטונציה אחידה, כי לא רציתי ליפול. אני
טוב במראה האדיש. כולם אומרים לי שקשה לדעת מהבעות הפנים שלי
מה אני מרגיש באמת.

תהיתי אם לשאול אותה אם היא זקוקה לעזרה. לא התעצלתי לעזור,
בכלל לא. רציתי לעזור לה, להזיז לה את השיער מהעיניים כשהוא
מציק, להרגיש את הזעה שלה נוגעת בי בטעות, לחבק אותה. לנסות
להרגיע. רציתי להניח לה שתי ידיים על הפנים, ולקרב אותן אלי,
ולהגיד לה ששום דבר לא השתנה. שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד לא
ייתכן שהתקשורת בינינו תיתנתץ פתאום ושאנחנו מספיק חזקים,
ביחד, כדי לעבור את זה. רציתי להגיד לה: אני כאן, מתוקה, את
יודעת שאין לך ממה לפחד. מי יודע כמה פעמים אמרתי לה את זה.
והיא אמרה את זה לי. ושנינו לא האמנו, אבל היה כמעט ברור שצריך
להאמין, אחרת יקרה אסון של ממש. שנינו לא זכרנו קיום זה בלי
זו. שנים. אבל מה זה משנה? שואל את עצמי ונאחז בתנוחה הרפויה,
על הכורסה. הכל אבוד.

נזכר איך ראיתי אותה בבסיס, באחת הפעמים שלפני שהתחלנו, במדי
ב' מטונפים, ותלתלים ג'ינג'יים אסופים, ועיניים כחולות
מדהימות. היא קיטרה לחברה שלה על הזוהמה שבמטבח, ועל זה שתמיד
הן עושות מטבח, ושזה לא הוגן. ואני רק רציתי שתתייחס אלי,
שתסתכל. לא הייתי מאוד מוצלח עם בנות. לא ידעתי איך לגשת
אליהן, איך לדבר אליהן, איך להבין. עצרתי אותה, נבוך, נעדר
כישורים, כמעט מבוהל, וניסיתי להצחיק אותה. היא עיקמה פרצוף
ואז צחקה, וחברה שלה נעלמה פתאום, כנראה הבינה. ואז דיברנו
שעות ארוכות ללא לאות, צמאים לשמוע, ולקלוט, ולספוג, ולהיטמע
זה בזה. ולהרגיש. שנינו רצינו להרגיש. דיברנו על זה כל כך
הרבה, עוד לפני שהרגש נהפך לחלק מאתנו. לחלק מהשגרה. מאוחר
יותר, ברור היה שאני אוהב אותה. והיא אוהבת גם. עדיין ברור.
ודווקא כאשר כל כך ברור זה נגמר, והסיום ברור לשנינו ממש כמו
הרגש, וזה מתסכל, מכווץ את כל הגוף ומרפה אותו בחזרה.

ועברו מאז שבע שנים. שבע שנים, אלוהים. ואני שומע את הקול שלה
בראש לצד כל מחשבה שלי. ואני מריח אותה בכל מקום, כבר בלי לחוש
בכך. וחודשים כבר לא שוכבים, כי אין כוח. אנחנו מרוכזים בתלאות
שלנו ושכחנו איך לבנות אותנו, את שנינו. וכבר לא ברור אם צריך
ואם רוצים. ובאחד הימים, כאשר דובר שוב, בחיוך, על החתונה
שלנו, ועל שמות הילדים, הבנתי שאני לא רוצה שנתחתן. המחשבה
חתכה אותי מבפנים, כי הבנתי את השלכותיה. רציתי אותה לצדי.
רציתי את התלתלים שלה שיתחככו בי בלילה. רציתי את הדמות שלה
אתי. רציתי שתישן איתי, ושתעיר אותי, ושתעזור לי לקום, ושתקשיב
לי. רציתי להקשיב לה. אבל לא ראיתי אותנו ביחד לנצח. ידעתי
שהיא טובה מדי בשבילי, שאני לא ראוי לה. זה נכנס בי פתאום,
התובנה המטורפת הזו.

אני עדיין לא יודע למה התכוונתי כשפלטתי בבליל כאוטי את
המחשבות החוצה, ואני כמעט משוכנע שעשיתי טעות, אבל אין דרך
חזרה, והכל מאחור סתום וגמור, וגם ההמשך תמוה ולא רצוי. מה
עושים? מה, אלוהים? מתוקה כל כך, עצבנית. חפץ אחר חפץ נארז
בידיים עדינות. והכול ממוין, וצועק מהארגזים בלורד שחור. בקרוב
יגיעו מ"שמעון הובלות" וייקחו הכל לדירה החדשה שלה, שאפילו את
כתובתה לא אמרה לי. ולא יהיה למי להתקשר כשיהיה לי עצוב. למי
אכפת ממני בעולם חוץ ממנה? מי בכלל זוכר את קיומי, מרגיש אותו,
מושפע ממנו? בשביל מי אני מקום ראשון? אוי, כמה היא מתוקה,
ויפה, ולא שלי. בגללי.

ואז היא קשרה את הארגזים בחבלים קרועים, ונאבקה בהם ובדמעות,
והחזקתי לה את היד, והיא התפרצה כולה, וחיבקה אותי, וקיללה
אותי. "מטומטם אחד", היא אמרה לי. "מפגרת", אמרתי בחיוך.
ונישקתי אותה חזק. והיא נשכה ושרטה אותי. ולא היה אכפת שכואב.
רציתי שתכאיב לי. רציתי להרגיש את כל הגוף שלה. מעליי, מתחתיי,
מאחוריי, לפניי. רציתי להתערבב בה, ולאהוב אותה עד קצה גבול
היכולת. "למה אתה כל כך מטומטם"? היא שאלה, ומצצה לי את הזין,
חזק. וכאב לי. אז קירבתי את פניה אליי. וחדרתי אליה. ובכיתי על
השדיים המדהימים שלה. שלי. מה, אני לא אראה אותם יותר? לא אגע?
ואחרי שגמרנו עזרתי לה להתלבש, וכאשר הגיעו מההובלות עזרתי לה
לצאת החוצה. רעדנו כל כך.

ואת שומעת? אני עדיין רועד. אני יודע שאני לא צריך להגיד לך,
כי את רואה. את רואה שגם כאשר אני שוכב אתך אני חושב עליה, וגם
כאשר אני מחבק אותך, בחוסר רצון בולט, אני רואה אותה מול
עיניי, וכל דבר טוב שקורה לנו מזכיר לי אותי ואותה. כן, חלפו
שנתיים ואני עדיין אוהב אותה, ולא הצלחתי לפתח קשר אמיתי
אחריה. כלום. אבל ברור שזה לא אומר שום דבר על שנינו. אל
תיעלבי, זה חסר משמעות, באמת, אל תלכי. אני לא רוצה להישאר
לבד... בקושי הצלחתי לצעוד לבד ברחוב. בקושי הצלחתי לאכול לבד
ולנשום לבד. אני רואה אותה כל  הזמן מול העיניים, יפה ומתוקה.
האישה היחידה בעולם שאי פעם הבינה אותי. היחידה שרציתי להבין.
ואני לא רוצה לחזור אליה, באמת שלא. וטוב לנו, לשנינו, נכון?