יצרתי לי שביל של טיפות באחד הימים, או ליתר דיוק - במשך הזמן,
ומאז אני הולכת בו. זה עלול להיראות כמטאפורה ריקה שאני משתמשת
בה כדי לתאר מצב, אבל זה לא נכון. המציאות שלי היא כזו ממש.
אני הולכת ברחוב, ומדמיינת עצמי מפלסת דרך בתוך שביל הטיפות,
וכאשר אני משוחחת עם אנשים, אני מדמה את דבריהם כיוצרים איזו
מן חומה, ואני כהולכת, מנסה לא לשבור שום דבר, לא לחמם יתר על
המידה, שמא תיהפך החומה לבליל של אדים בלתי נראים, ותתפרק
עליי, קלה וצורמת.

אני יושבת הרבה על הספסל בגן הציבורי הסמוך לבית, ובונה לי מני
תרחישים, ומפרקת ובונה  מחדש, ובכל פעם הם נראים טובים יותר,
מורכבים פחות, שומרים ומגנים יותר. קצת מפחיד על הספסל, במיוחד
בלילה. אומרים שאנס מאיים מסתובב בתל-אביב, ואני פחדנית גדולה.
אבל אני לא יכולה להתרחק מהספסל, כל כך קשורה אליו, יותר מאשר
אל המיטה שלי, משום מה. לפעמים אנשים שיודעים כמה אני אוהבת את
הספסל שלי, ורוצים לפגוע בי, פוגעים בספסל במקום. הם מביאים
כלבים מתוקים שישתינו עליו, ומביאים ילדים קטנים שיחרבנו עליו,
ולפעמים סתם מביאים איזה פטיש, שיגרום לסדק או שניים.

אני כבר בת שמונה-עשרה, אז אני יודעת לא מעט על החיים, ועל
אנשים, ועל הדברים שפוגעים בי, ואלה שכבר מזמן לא עושים לי
כלום. חגגתי יומולדת ליד הספסל לפני חודשיים. באו שלושה אנשים.
הקבצן שישן על הספסל בלילה, והאישה המטורפת שמהלכת בשכונה
וממלמלת בפולנית, ומיכאל, שאהב אותי פעם, וכבר לא אוהב,
והתחננתי לפניו בטלפון שיבוא, כי זה חשוב לי, היומולדת שלי.
וכל זמן המסיבה, שנמשכה מספר דקות, הוא העביר את משקלו המועט
מרגל לרגל, והסתכל על החול, ובעט באבנים, ובחש בשערו הארוך,
שכיסה את עיניו, וכשהסתמנו אותות של סיום, הוא נמלט במרוצה
מהמקום.  

ההורים שלי לא הבינו את השטות הזו, של חגיגה ליד הספסל. הם
בכלל לא הבינו את עניין הספסל. הם אמרו שיש לי בית, ואף פעם לא
היה חסר לי שום דבר, אז מדוע אני נדבקת לעניין המטופש הזה של
התייחדות עם חפצים דוממים, שלא שייכים לי באמת, ולא תורמים לי
דבר? אמא שלי אף ניהלה אתי מספר שיחות לגבי הספסל הזה. היא
הסבירה לי בשקט ובעדינות שהשכנים חושבים שאני מאוד תמהונית.
שהם מסתכלים עליה בצורה מוזרה כל פעם שהם רואים אותה, ושואלים
אותה מה זה העניין הזה של הבת שלה עם הספסל, והיא נאלצת
להצדיק, ולתרץ, ולספר שאני ילדה מאוד חכמה, אבל קצת, איך
אומרים, בעלת הרגלים משונים. אמרתי לה שהיא לא צריכה להבין כל
דבר, וכמוה גם שאר האנשים, שאני כלל לא מכירה, ואין לי שום
צורך להכיר. אמרתי שאני לא מבינה את החתירה המתמדת שלה לדעת
הכל, בעיקר כאשר זה נוגע אליי. הסברתי לה בחיוך, שלא תיעלב,
שיש לי עולם משלי שגם אם מאוד אתאמץ לא אצליח להסביר לה אותו,
ואני בעצם בכלל לא רוצה להסביר, כי הוא שלי. ואז היא אמרה לי
שזו שטות גמורה, ושאני חייבת להתבגר. הנפתי יד בביטול והלכתי
לטייל בשכונה.

אני לא אוהבת שמבטלים אותי, ואני גם לא אוהבת לבטל אחרים, אבל
כאשר הם מתייחסים לדבריי כאל נחותים או משהו כזה, או כשהם
מסרבים להאמין שיש אנשים שחושבים אחרת, אני מייד בורחת, ובדרכי
למקום לא ברור, אני מדמיינת טיפות. זה ממש מביך, כי שאלתי הרבה
אנשים, באמת, ואף אחד מהם לא רואה טיפות כשהוא נעלב או עצבני.
בשלב מסוים הפסקתי לשאול אנשים דברים. פשוט לא היה את מי
לשאול. אני לא משתמשת כאן ברחמים עצמיים, אני חושבת. זו סתם
עובדה. כולם נעלמו, אחד אחד, או בזוגות, בשל תירוצים שונים.
חלקם לא תירצו כלל. אולי נמאס לאיזה איש בתוך הגוף שלי להפעיל
את מכניזם הבכי כל הזמן, אז הוא החליט להציג מסך של טיפות,
שימלא את החסר, ויחסוך משאבים.

כאשר יצאתי מן הבית, דמיינתי את אמא שלי נקרעת לחתיכות. החתיכה
המרכזית, זו שככבה במרכז שביל הטיפות, הייתה הפה שלה. תחילה
הוא היה מאיים מאוד, רושף גיצים. לאט לאט הוא התארגן, היה
ברור, מתעגל במקומות שצריך, חם. הטיפות נטבעו בתוכו, נספגו בו,
וניתן היה לעכל אותו, בפנים, להושיב אותו על איזו פינה רכה
ומפרכסת ולהמשיך ללכת. אמרתי שלום לאישה המטורפת, ששאלה את
השעה המדויקת של מסיבת היומולדת שלי. אמרתי לה שלא תבטל
תכניות, כי אני יודעת כמה זה קשה לסדר את העולם מחדש בשביל
אנשים אחרים, או אפילו בשביל עצמך. היא חייכה אליי. ידעתי שיש
בינינו מן הבנה כזאת, שמעבר למלים. היא וכל האנשים ללא-בית
שהתגוררו בשכונה, מאוד חיבבו אותי, אני חושבת. הם טיפחו אותי,
בתור הצעירה שמבינה, והיו מלטפים את שערותיי כל פעם, ומכנים
אותי בכינויי חיבה כמו: "ילדונת" ו - "מתוקה". אני הייתי קצת
מסמיקה לרוב, ואומרת משהו, או לא.    

לפעמים הייתי רואה אותם שיכורים, מקללים זה את זה, או דמות
דמיונית כלשהי באוויר. הייתי מנסה להיכנס לתוך הדמות הזו,
ותוהה מה עשיתי לא בסדר, ומדוע הם כל-כך תקיפים אליי, ומתי
לעזאזל הכל מסביב יהיה חמים ומתוק ועגול, ואני לא אצטרך לארגן
הכל בראש, ולברוח, ולסלוד מאנשים. הייתי מכניסה את המלים שלהם
לשביל, ומסדרת אותיות מחדש, ומייפה הכל, ונרדמת על הספסל.
הייתי רואה אנשים שדיברו אתי פעם חולפים על פניי ומתלחששים,
צוחקים בקול רם. הייתי קורעת אותם בתוך הראש, מערבבת, ויוצרת
חיה חלומית, עם עיניים גדולות ולחות, ואף קטן וורוד ורטוב,
ואזניים קטנות, וידיים מלטפות, ונהימות רכות, שמעסות אותי
מבפנים, ושרות לי שיר ערש, שלא בשפת בני האדם.