אני לא מסוגלת לחשוב כאשר מחבקים אותי. אני לא רגילה לחום הזה,
אז אני מתמכרת לו, מנסה לתפוס בידיי כל פיסת חום המופנית
לעברי, כי המוח שלי שולח אלי שדרים בלתי מודעים של "קר שם
בחוץ", והפחד טבוע באיבריי. אני לא נותנת לו לזוז ממני. תישאר
שם, אני לוחשת, משתדלת שהאהוב שלי לא ישמע, מהדקת קצת את
האחיזה. אני מגרגרת כמו חתולה מיוחמת. אני נוהמת. אני משחררת
אחיזה של אחת מכפות ידיי, ומלטפת את כף ידו של האהוב שלי. הוא
לוחש שהוא נמחץ, ואני מצחקקת את הצחוק המוכר והידוע ההוא,
שמערב מעט מבוכה מעוצמת הרגש, וקצת שמחה, והרבה תמיהה מכמות
הטוב שאני מרגישה. טוב לי כל כך. חייבים להקליט את הרגע הזה,
ולשדר ברגעים קשים. חייבים לזכור את כל הניואנסים הקטנים,
התזוזות, הריחות, התנוחות המדוייקות של האיברים השזורים אלה
באלה.

אני שורטת אותו עם קצה הציפורן שלי, רוצה לראות את צבע הדם של
האהוב שלי. אדום, אני מלקקת אותו בחיוך, מריחה את טיפת הדם
הזעירה שלו, מחככת בה את הלחי הימנית שלי, ואז את השמאלית,
ומרגישה שאני מנהלת פולחן דתי שמרעיד את גופי באקסטזה. תודה,
אני לוחשת, תודה על הקשר הזה, על האהבה הזו, תודה. אני מתחככת
בברך שלו, המונחת, משותקת כמעט, בין הרגליים שלי. אני מתחככת
בה, לאט לאט ואז במרץ, עוד ועוד. כן. כן. הוי, אלוהים.

"תעשה לי מסאז'", אני אומרת לו, לאהוב הזר, והוא מניח את
כפותיו השבריריות על גבי, ודוחף אצבע אחר אצבע אל השכמות שלי,
ואני גונחת. "אין לך חשק לעשות, אה?" אני שואלת, מרגישה אותו
שקוע במקום אחר, רחוק מדי. והוא, הפוך, אין לו כוח לענות, דוחף
אצבע אחרת, לנקודה אחרת, ואני צועקת, כי כואב, ומחייכת אליו.
"אז מה, לא תענה לי? אבל אמרת שאתה אוהב אותי". אני שואלת.
שיחות חולין מתוקות כמו שלי ושלו לא מוצאים בכל מקום. הוא
ממשיך לא לענות, מקמר את גבו, ואז מקער, ודוחף אותי קצת, ומקרב
גופו במאמץ עילאי אל צדה השני של המיטה. אני נשארת יושבת ישיבה
מזרחית, מזיזה הראש מעלה ומטה באיטיות, נהנית מהתחלפות הצבעים
והמראות שכל תנועה צופנת בה בפנים, ובסוף בוחרת בתנועה שנוחה
לי, ומתחילה לחשוב. מודעת לשינוי ההצגה. מודעת להתחלפות
הדמויות. הוא לא קיים יותר, נושם לצדי, מעט נוחר, נרדם, ועכשיו
תורי להבין מה הולך כאן.

גבר זר אצלי במיטה. לא אהוב. זו המחשבה הראשונה. מעירה את
עצמי. זרע זר בגופי. זה לא הזמן לחשוב עליו. או עליו. עכשיו
אני. אישה זרה אצלי במיטה. מחייכת באלגנטיות. זו אני. ולמה
שאהיה זרה, לא רוצה. אולי אערוך עם עצמי היכרות קצרה. אבל אין
לי כוח להיכרויות, הסמים. "את מרעישה", הוא אומר לי, ואני
יכולה להישבע שלא אמרתי דבר. ואני מחייכת אליו, ומקרבת ציפורן
לשיער שלו, והוא נוהם: "אל תגעי בי". אני מחייכת, ומסתובבת
לכיוון השני. מסתכלת מלמעלה על הגוף שלי מתכווץ בגללו, מאבד
כוחות בגללו, וחושבת: אולי אבעט אותו מכאן? כי, אם חושבים על
זה לעומק, הוא פוגע בי, וגם לשקי האיגרוף המעוכים ביותר נמאס
להימעך באיזשהו שלב. הוא לא מבין מה נפל עליי. "מה את רוצה
ממני?" "לך, תלך מפה", אני אומרת, ומושיטה לו בגד ועוד בגד
ונעליים וגרביים. "אני רוצה להיות לבד". "תירגעי, מה קרה לך?"
"נורא רגועה, תלך". הלך, נשארתי אני. אולי אני אבכה עכשיו, כי
הוא הלך? לא יודעת, נראה לי שאשמור על התנוחה הזו. היא מרגיעה
אותי נורא. מחברת אותי לשורשים של העץ של המיטה.

אנשים באים לכאן אנשים הולכים מכאן. דלתות נסגרות דלתות
נפתחות. אני משוגעת אני שפויה, מסטולה ופיכחת. ישנה וערה. יש
משהו שמחזיק אותי בפנים, אבל בריא יותר בחוץ, אני יודעת. אני
לא זזה לפי הקצב של אף אחד, ואין לי שום מושג מה הקצב של עצמי.
כולם נעלמים, אחד אחד, נבלעים באפלות הגדולות של עצמם, ואני
משותקת מפחד, כולי. ואחרי שהם הולכים וכשהם כאן, אני נטרפת
מהשיגעון שלי, אלוהי, נטרפת. ויש לי חתול אחד בלב שניעור לחיים
בכל פעם שמשהו קורה איתי או עם מישהו אחר, ויש כלב אחד עזוב,
בעצם הוא מת מזמן.

אני אוהבת אותי? שואלת, ונאלצת למרבה האכזבה להשיב בשלילה. עוד
אישה עם דימוי עצמי נמוך. לא צריכה אותך במיטה שלי. מנסה להעיף
אותה, ואני נשארת. מעיפה את המצעים מהמיטה. מאמץ עילאי. הכוחות
תפסו להם מרוצה ממני והלאה ברגע שנשאפה האבקה. אופס, חרוז.
בעצם לא. אבקה מתחרז עם השתנקה ועם התאבקה. מטפסת במורד המיטה,
ונדמה לי כאילו הגעתי לראש ההימליה בניצחון. חושבת, אולי, אם
אשבור את הטלוויזיה זה יעלם ממני, הרגש המוזר שתקף אותי,
התחושה הלא נעימה. משהו עוצר אותי. בכל זאת השקעתי בטלוויזיה
הזו איזה חיסכון או שניים. אבל אני אומרת לעצמי, מה עשתה לי
הטלוויזיה הזאת? רק רע. הייתי צופה בה כל לילה, והולכת לישון
עצובה. היא אשמה, אלוהים. שוברת לה את הצורה. עם המצעים הכל
הלך בשקט. הסיפור עם הטלוויזיה עשה קצת רעש, והשותף שלי נכנס
לחדר שלי, בלי לדפוק בדלת. כמו האנשים התלושים שמצילים את פול
אוסטר מהאבדון בכל הסיפורים שלו, שאני כל כך אוהבת, ושהשותף
שלי טוען שהם שווי ערך לטלנובלה.

חמוד, השותף שלי. רזה וגבוה וממושקף, נע כמו תולעת. או צב.
"תגידי לי, את משוגעת?" הוא שאל. זו מן שאלה כזו שאנשים שואלים
בבדיחות הדעת, אז לא ממש התייחסתי אליה. צחקתי. הצבעתי על שברי
הטלוויזיה, וצחקתי חזק, איזה קטעים, אה? "מה מצחיק אותך
בדיוק?" הוא שאל, והתכופף, ונגע בשברים, ואמר: איי! הושטתי לו
טישיו, שיספוג את הדם. אמרתי: "אל תהיה מפגר, זה יעשה לך פצע.
תעזוב את זה". הוא שאל: "תגידי, איך זה קרה?" הקול שלו היה
כאילו אמפתי, אבל ידעתי שזה מעניין את ישבנו התולעי, ושהוא בסך
הכל רוצה ללכת לישון בשקט. צחקתי שוב צחוק די מפגר ואמרתי לו:
"לא יודעת, התחשק לי". שאל: "מה התחשק לך, תגידי לי? את רוצה
שאני אתקשר למישהו?" ואני, מי אני שאעצור אותו, בסך הכל, זה
שותף שלי, אין לי שום השפעה על החיים שלו. בטח ברגעים אלה ממש
הוא מתחרט על היום שבו עברתי לגור בדירה הזאת. אמרתי לו:
"חופשי, נשמה, מתאים לך, תתקשר". הפילנטרופיות שלי פרצה,
ואפילו חייכתי אליו.

ואז הוא יצא מהחדר שלי ואני חשבתי לי: בטח הוא מתקשר עכשיו.
אמרתי לו: "תעזוב אותי, כולכם, תעזבו אותי". אבל הוא לא שמע,
כי הוא הלך להתקשר, וזה קטע כזה, כשמתקשרים אז מקשיבים רק למה
שמתרחש בשיחה עצמה, וכל מה שקורה מסביב, כאילו לא קיים. ואני
התחלתי לעשות פאזל מהשברים של הטלוויזיה. ואז לקחו אותי
למחלקה, והמניאק אפילו לא בא לבקר אותי. אז מה יצא לי מזה? אה?