בערב האחרון שראיתי אותו, הוא היה מרוטש לחלוטין. הוא היה ממש
מסומם, אני חושבת. אף פעם לא הבנתי אם זו העייפות, או הכאב, או
השמחה, או הסמים, שעשו את העיניים שלו ורודות כמו עיני שפן,
וקטנות, חצי סגורות. והטלפיים שלו, או הידיים שלו, נגעו לי
תמיד באמצע הבטן. הוא התרפק תמיד על הצמיגים שלי. בכלל, הוא
אהב מכוניות. הוא אהב עוד הרבה דברים. הוא בטח אוהב הכל גם
עכשיו, ואולי לפעמים הוא גם אוהב אותי, אבל אני חושבת שלא. לא.
אני נגעתי בו, באותו ערב, אחרי זמן רב ללא מגע מצדי, ואמרתי לו
שילך כבר, שרק ילך. הוא התקשה לזוז. הוא ליטף לעצמו את השיער
השמנוני שלו במן עצבנות חביבה... בעצם... אחר כך, רק במחשבות
שלאחר מכן זה נראה היה חביב. באותו הרגע הכל היה מגעיל. פשוט
מגעיל. נכנסתי לאוטו ונסעתי. השארתי אותו באמצע הרחוב,
ונסעתי.

איזו נסיעה זו הייתה, שאלוהים ישמור אותי, איזו נסיעה. דפקתי
על ההגה כמו מטורפת, ולא מדובר בהגה עמיד מיוחד. לחיפושית שלי
מלאו 26 לא מזמן, והיא לחלוטין מתפרקת. ולא ריחמתי עליה, לא.
ולא על עצמי. נתתי לעצמי להישבר באוטו לחתיכות, כי ידעתי שברגע
שאצא ממנו, אצטרך להיות אדם חדש ומפוכח, ששלם עם החלטתו,
ומבין, הולך בראש מורם, ושולט, ומחייך לפעמים, ומסוגל להפגין
רגישות לסביבה. ניתחתי את הדברים בראש קצת, אחרי שסיימתי את
התקפת ההיסטריה. ראיתי את התמונה שלו בראש, ולא הבנתי למה
הייתי חייבת לעזוב אותו, והייתי כל כך מתוסכלת, שאין מלים. לא
הבנתי איך הרגש יכול להפוך מאהבה לגועל נפש, ואיך אדם שאתו
רציתי לבלות כל דקה הופך ליצור המאוס ביותר על פני תבל. הרגשתי
הכי דפוקה בעולם, והתנהגתי בהתאם.

כשהגעתי הביתה הייתי מעוכה. קווץ'. החניתי את האוטו מאוד
רחוק, כי אף פעם אני לא מוצאת ליד הבית ונשבר לי לחטוף דוחות
על חניה בתחנות אוטובוס. ישבתי באוטו קצת, לפני שיצאתי ממנו,
וסידרתי את האיפור, ומתחתי את כל השיער למן קוקו גבוה מעורר
הערצה, שהפך את העיניים שלי לאסיאתיות משהו. הרגשתי כמו בלון
תפוח, וטפחתי על כל איבר בגוף שלי בערך כדי להוציא את האוויר,
כדי לחוש בטוחה מספיק כדי לצאת אל הרחוב. כל האנשים בחוץ נראו
לי כמו צלליות מוארכות או נפוחות מדי. כולם היו מכוערים
ועייפים ואפרוריים. החתולים לא היו מתוקים. הם היו שטניים
ומשחרים לטרף. ואני, עם הקוקו המתוח שלי, יכולתי להרוג את כולם
בהנפת שיער, או סתם להרדים אותם לכמה שנים.

קיוויתי למצוא את השותפה שלי בבית. אף פעם לא חיבבתיה למדי,
ואני חושבת שהיא חיבבה את האקס שלי יתר על המידה, אבל בכל זאת,
קיוויתי לאיזו מן אחוות נשים מפתיעה, ורציתי יותר מכל שמישהו
יחבק אותי חזק, בחום, ויבטיח שהכל יסתדר, ושעשיתי את המעשה
הנכון. היא הייתה בבית. שכבה עם החברה שלה במיטה, והן עשו
קולות: "אהההה... אה!". כתמיד, בחיוך, היא הציעה לי להצטרף,
וגם הפעם חייכתי, ונכנסתי לחדר שלי, ונישקתי משהו, אולי תמונה
של אמא שלי או איזה עיתון מצהיב שנשפך עליו כבר הרבה תה,
בטעות, מאז אותו יום בו נרכש בתמימות בקיוסק השכונתי. ואז
נרדמתי, עם הקוקו והאיפור והבגדים.

לא זוכרת כמה זמן ישנתי, אבל הדבר הבא שחדר לי לתודעה היה שהיא
נכנסה לי לחדר, השותפה שלי, ופתחה את האור, והסתכלה עליי. היא
הסירה את המראה שעל הקיר, והושיטה לי אותה, שאסתכל. העין
השמאלית שלי, כך הבחנתי בהפתעה, החליפה במהלך שנתי מקום עם
העין הימנית, והשפה העליונה נשארה לבד, התחתונה נמחצה ונעלמה
תחתיה, והותירה עקבות של דם קרוש. אמרתי לה: "לא, אלוהים, זה
לא נכון. למה אני נראית ככה פתאום?", והיא אמרה: "אין מה
לעשות, כך ייעשה לבחורות המשליכות את חבריהן האומללים
לאשפתות". היא חייכה, חיוך צדי, ואני ייבבתי, כמו תן פצוע,
ומלמלתי משהו בג'יבריש.

אחרי שקצת נרגעתי, ואני חייבת לומר שזה ארך זמן רב, פתאום
קלטתי שכל מה שהתרחש טבעי בעיניה, ואין היא מזועזעת כלל, וזה
היה לפתע למחשבה מתוקה שעשתה לי טוב כל כך. שאלתי אותה:
"שותפתי היקרה, הכיצד לא הזדעזעת מן המראות?", ותלטף בידה את
פניי, שותקת, ותתלוש פיסות הדם הקרוש, ותקרב שפתיה העבות אל
שפתיי החסרות, ותינשך בתאווה. ואני, בים של תחושות, במערבולת
עצומה ורותחת, קרעתי ממנה את כל הבדים, ונשאר רק עור. וליטפתי,
חזק וחלש, רך וקשה, וליקקתי אותה, והנחתי ראשי בחיקה, והיא
ליטפה שיערותיי, והתכרבלתי ברכות שלה, והיא ליטפה וליטפה.
וחלקים שלה נתקעו לי בשיניים, והמרירות שלי נמהלה בריח שלה.
ושאלתי אותה: "למה?", והיא הייתה נעדרת יומרות.

למחרת בבוקר התעוררתי, עם הקוקו והבגדים והאיפור, הבטתי במראה
וראיתי פרצוף נפוח מלוכלך וקווצות שיער נפרשות לכיוונים שונים,
דביקות. נכנסתי לאמבטיה, וצחצחתי שיניים בחוזקה.