אתה מנשק אותי כמו רווח בין בועות הקצף באמבטיה שלי. מנשק,
ואני כמו רובוט: פותחת וסוגרת, פותחת וסוגרת. אתה רוכב עליי,
ונושך אותי, ומוצץ אותי, ומחטט בי. ואני זזה כמו בובה על
חוטים. אתה מושך בהם, חלאה. אני מספרת לך שאני מחפשת אהבה, לא
זיון. אני נושאת על כך נאומים שלמים, מורכבים ומנוסחים היטב,
המופנים לאוזניים ערלות. בשביל לחוש סיפוק פיזי אני יכולה לחטט
בתוך עצמי, כמו גדולה - אומרת לעצמי, משדרת לך. אתה מגחך
וממשיך להפוך בי. לייבש אותי. להרטיב אותי. לזהם אותי. גבר.
תסתכל איך אתה נראה, תנגב לעצמך את הריר הבהמי. בבקשה, לא עם
החולצה הקרועה שלי.
אני אישה עם עקרונות, אבל הגוף שלי קצת חלש לאחרונה. אני נותנת
לעניינים לעבור, לנוזלים להישפך, ורק לעתים רחוקות עוזרת להם
לזוז. סומכת על העולם שיסתדר גם ללא הכוונים שלי. אני מוצאת את
עצמי מרחפת בנקודה מסוימת, מרוחקת בחלל, ובוהה בגוף שלי המשמש
כחומר ביד היוצר המבעית. ואינני מבועתת. אני רחוקה.

נוסעת הביתה בפול גאז, לאחר שהושפלתי והורמתי והורדתי ונהפכתי.
מדליקה סיגריה למרות שאסור לעשן במכונית של ההורים. מנסה לצעוק
ואין לי אומץ. ישמור השם, אולי אשמע את עצמי.

נוסעת במכונית החבוטה, מקשיבה לגלי צה"ל, משחקת בשיער הקשה שלי
ומוצצת את הסיגריה הארוכה והלבנה שלי במאמץ עילאי. שואבת לה את
הצורה. העייפות והמחנק והרצון להתחבא תחת בית כבד משתקים אותי.
כל כך משתקים, שמדי פעם פשוט ממציאה תנועות ומבצעת אותן. העיקר
זה לא להירדם. לפתע נזכרת שיש גם עיקרים אחרים ועוד דברים
שמטרידים אותי מלבד העייפות האוכלת הזו. חושבת עליהם לרגע, ואז
מעיפה. במהירות. המוח שלי כל כך מסומם מהעייפות הזו, ואני,
שמתחשבת לפעמים בצרכים הגופניים שלי, לא רוצה להכביד עליו.

...ואז חושבת על אלוהים. חושבת על כך שזה די עצוב שאני לא
מאמינה בו, כי זה בטח גורם לו לא לחשוב עלי עכשיו. הוא בטח
בוחר לו כמה אנשים על הכביש בשביל להרוג עכשיו, והוא בטח שם את
האתאיסטים והכנועים בעדיפות ראשונה. המחשבה ממש מפחידה אותי,
ואני מאלה שמתקשות לשאת בהלה. מחליפה מחשבות אלה באחרות,
ומדחיקה רצון משתלט לגעת בגופי הזר, המזוהם, להעלים זכר. חוששת
מן המגע. חוששת כי הנגע יתפשט, וכל גופי יהא נמק, והכל ינשור
וייצור ערמה רקובה של חלקי אדם אפורים.

...ביום למחרת התקשרתי לכל המכרים. מתייפחת. "אתם שומעים אותי,
אנשים טובים, אני די מסכנה, תרחמו. שוב נתתי שישתעשעו בי
ואפילו עודדתי את הרעיון". כולם, כמובן, מזרימים אלי אמפטיה.
אני מרגישה את זה, בגלי ענק, שמציפים את כל הגדול הזה שסביבי.
חלק צוחקים ותוהים מה חדש. הם שמעו את זה כבר ממני. כזאת אני.
שבועטים בה, והיא מושיטה את הפצע השני, שיחטטו לה בו, שהדם
יפרוץ וישאג.

(בחור אחד אמר לי פעם שאני לוקחת את התפקיד של הפריק בחברה,
ושזה יתנקם בי ביום מן הימים. פתאום אני מוצאת את המשפט שלו
מהדהד בי. אני נהנית להיות ליצן. נהנית שיצחקו עליי, בכל
הזדמנות. נהנית מתשומת הלב המפוקפקת. אולי בכלל מניחה לדברים
לקרות כדי שיהיו עוד סיפורים משעשעים לספר, במלים מפולפלות,
בשנינות אופיינית. אולי מניחה לגועל להיכנס אליי, ולא נלחמת
בו, כי חייבת לשמור על תפקיד הליצן העצוב, אך המגוחך להפליא).


מנתקת בסוף את הטלפון. יושבת על המיטה ומחכה שהזמן יעבור.
מחבקת את הכרית בחוזקה ומאמינה שהתנוחה המסוימת והמוגנת הזו
תציל אותי אם אתמיד בה בשעות הקרובות. אני לא בטוחה שהטלפון
צלצל. יותר מדי שקועה בעצמי. מחכה עוד שלושה צלצולים, מצפה
לעצמי שאתעורר.

זה הוא על הקו. אני מפגינה קשיחות. הוא מחייך דרך הטלפון. נשמע
אכזרי. חלאה. אני אומרת לו שאני מוכנה שניפגש. שאתן לו צ'אנס.
רק אחד. ולא יותר. ואין סיפור אחר.