מנהרה, אור, קצה. צומת.
נחיתה קשה ללא כאב, במרכז של משהו שנראה כמו שומקום. היכל ענק,
לבן כולו, המוחזק ע"י עמודים ענקיים, מפוסלים למשעי. מתבונן
מהורהר בסביבותיי. מנוחה ונחלה? נבל מתנגן מפר לו את השקט
ותורם לשלווה. סביבותיי אנשים רבים, לבושים לבן, חיוכים של
אושר על פניהם, מחזיקים ידיים, עוסקים במזון, דיבור, מין.
פתאום אני מבחין בשמוליק מהקיבוץ. שמוליק הוא בחור נאה, בהיר
אופי, והבחורות המעטות שהסתובב איתן לפני שנישא, היו תמיד
שוות. היה צפוי שהוא יגיע לכאן. שמוליק מנופף לי בידו ומתקרב.
- "מה קורה בנאדם? שנים לא ראיתי אותך ואני פוגש אותך דווקא
כאן?" הוא שואל.
- "אז איפה? בגהינום?" אני עונה.
הוא מחייך. כזה הוא שמוליק.
- "מתגעגע לאישה ולילדים?" אני שואל.
- "מתגברים על זה, אתה יודע. החיים ממשיכים. במיוחד לאחר
המוות".
אנחנו ממשיכים בדרכנו. שמוליק מספר לי שהמקום הזה הוא פשוט
הטוב האבסולוטי. כל מי שנמצא כאן מרגיש טוב ומאושר כל הזמן.
ממש גן עדן.
- "באמת?" אני שואל, מנסה להקנות לעצמי הבעת פנים זדונית.
- "באמת." הוא עונה בשיא הרצינות.
אנחנו ממשיכים. פתאום אני רואה לפני עשרות טורים של ערבים.
- "מה זה? אני שואל אותו.
- "גם אני לא ידעתי", הוא מחייך. "בהתחלה לא רציתי לשאול את
הערבים מה זה, אבל משום מה במקום הזה אני לא נרתע מהם. בוא
ניגש לאחד".
ניגשנו לאחד מהטורים, שבאופן מפתיע היו מסודרים וישרים, האנשים
אינם רבים ודוחפים, פניהם נעימות וקולם אינו צורם כשהם מדברים
ביניהם. לא ידעתי שערבית היא שפה כל כך יפה. אני מבין את
דבריהם. הם מספרים שבאולימפיאדה שנסתיימה רק לפני יומיים, שוב
נשבר השיא, וכולם הגיעו לקו הסיום יחד.
פתאום אני קולט שאני מזהה אחד מהמשוחחים. זה המהנדס! האדם
שתיכנן מיתות משונות לעשרות אנשים. זעמי בוער בי כשאני פונה
אליו ושואל:
- "שלום אחי, מה זה התור הזה?".
הוא רואה אותי, החיוך שעל פניו מתרחב עוד יותר כשהוא עונה
"אהלן. סבאח אל נור. אתה חדש כאן, נכון? ברוך הבא. אתה בוודאי
מזהה אותי. אני המהנדס. וכמו שאללה רצה, הגעתי לגן עדן, ועכשיו
אני בתור לעשות שמח עם אחת הבתולות. אתה יודע מה? אני יכול לתת
לך את התור שלי אם אתה רוצה. רוצה?" שואל ומחייך עם פה מלא
שיני פנינים, בריאות, נקיות, מושלמות. ממש כמו העמודים שבחוץ.
אבל עיניו כבויות.
באותו רגע בא לי רק להרוג אותו. אני שולח את ידיי לחניקה,
בדיוק כמו שחנקתי את הערבי המזויין ההוא שעיצבן אותי אז
במחסום, במילואים.
- "אולי בפעם אחרת, בן-אדם. תודה." טפיחה על השכם.
אני המום. מתרחק משם, ומשבעים ושתיים התורים של הערבים. אני
מסתכל בתמיהה מחוייכת על שמוליק.
- "מה אתה לא מבין, זה דווקא מאוד פשוט" הוא אומר. "אחרי כל
פעם שאחד עושה את שלו עם אחת מהבתולות, היא מתלבשת בחזרה,
וכשהבא מגיע, היא מסירה - וראה זה פלא - שוב בתולה. נפלאות
הבורא, אה?" הוא שואל, זורח.
- "לא זה", אני עונה. "פשוט מוזר לי שהוא הצליח בסופו של דבר
להגיע אחרי המוות לכאן, לאותו מקום שאני הגעתי. ובנוסף לכך אני
לא יכול לנקום בו".
שמוליק מסתכל בי בפליאה. "לנקום? כאן? אתה באמת רוצה לעשות את
זה?" הוא שואל.
אני מהרהר. אני מגלה שאני רוצה לנקום בו, אבל לא מסוגל ממש
לחשוב על זה ברור, בטח שלא לעשות את זה. המוזיקה הנעימה לא
מתאימה, המקום לא מתאים לזה, ובנוסף לכך אני לא יכול להסיר את
החיוך הטיפשי הזה מהפרצוף. אני לא זוכר מתי הייתי רגוע, ועם
זאת כל כך מעוצבן.
- "אנשים יכולים למות בגן עדן?" אני שואל.
- "למות? בגן עדן? על מה אתה מדבר?" הוא עונה.
אני מנסה לשוות לפני ארשת פנים רצינית ולא מצליח. מה זאת
אומרת?
- "אהההה, לא הבנת" אומר שמוליק בעליזות. "אין בעיה, אני
אסביר לך. לא הגעת לגן עדן. אתה בגיהנום. אתה מבין, אין באמת
גן עדן. גן עדן הוא החיים עצמם. אנשים שלא ראויים, מגיעים
לכאן. ככה אלוהים חולק איתם את הטוב הנצחי שלו. הם חייבים
להיות טובים ומאושרים כל הזמן, להצליח בכל מה שהם עושים. אין
מפסידים."
- "ומה קורה לשאר האנשים?" אני שואל.
חיוכו של שמוליק מתרחב.
- "האנשים האחרים חוזרים לגלגול בונוס. אני שמח לומר שאני
אחד מהם. אתה מבין, אני קפצתי כאן רק לביקור, לפני שאני נולד
מחדש. ועכשיו אני חושב שאין לי יותר מה לעשות כאן. שלום".
- "חכה רגע, אני בא איתך" אני אומר.
הוא נאנח, ופניו נעשות רציניות לפתע. אני מקנא בו על כך.
"לא הבנת. זוכר את הבדיחה ההיא על גיהנום וגן העדן? אני באתי
לביקור. אתה באת לכאן בשביל להישאר. זוכר את זה שהגיע למחסום
ושברת לו את הרגליים בגלל פיגוע שהיה באותו יום? והפעם הזאת
ששכבת עם החברה שלי? חשבת שלא ידעתי. ידעתי ושתקתי. ואז עזבתי
אותה. עשיתי כמה דברים לא טובים בחיי. אבל סך הכל אין לי הרבה
על מה להצטער."
החיוך חוזר לעיניו, כשהוא כבה בעיניי. "אני מאחל לך רק אושר"
הוא אומר, מפנה אליי את גבו. |
