סיפור זה יתחיל כמו שהוא ייגמר. בהרף עין. במהירות עצובה,
מדכאת וכה לא רצויה.


היא הייתה הידידה הכי טובה שלי.
הייתה, מכיוון שהיא כבר לא.
לא אנסה להיות מאצ'ו ולהגיד שאני זה שגמרתי את זה, מרצוני
החופשי ומסיבותיי השונות, מכיוון שאני יודע בלבי שזה לא נכון.
היא זו שגמרה את הסיפור.
למה?
אתם שואלים למה?
השאלה הזאת היא השאלה שחיי כמעט עוסקים בה ללא הפסקה.
למה,מדוע, לא יכולת לנמק, להסביר, להגיד?
אבל זה נגמר.
אני עדיין חושב עליה.
אני מוצא את עצמי כל כך הרבה פעמים לוקח מפתחות, יוצא מהבית,
הולך כמה מטרים, ומתיישב...במקום שלי.

המקום שלי הוא המקום שרק אני נמצא בו. אין בו הורים. אין בו
אחים. אין בו לימודים, חברים, פוליטיקה, צרות החיים ואת
המציאות המעיקה.
הדבר היחידי שמעיק במקום הזה הוא שזהו המקום שבו אני מתמודד עם
עצמי.
המקום שבו אני מתמודד עם הרגשות שלי. המחשבות שלי. הרצונות
שלי, שאני מדחיק כל כך הרבה זמן.

כל כך הרבה פעמים אני יושב לי, במקום שלי...וחושב עליה.
אני לא רוצה לחשוב עליה. אני לא רוצה שהיא תופיע לי לראש. אבל
זה תמיד קורה. זה לא בשליטתי.
אני יושב שם, וחושב עליה...עליי...עלינו, על מה שהיינו, ועל מה
שלעולם לא נהיה.
לפעמים אני מביט בשעון ורואה שישבתי כל הלילה במחשבות עליה.
לפעמים אני תופס את עצמי, אדם אתאיסט מובהק, יושב במקום שלי
ומדבר עם אלוהים עליה.
על איך שהיא נראית, איך שהיא מתנהגת, על מה שעשינו ביחד, ועל
איך שזה נגמר.

אהבתי אותה. אוי, כמה שאהבתי אותה.
מהרגע הראשון שראיתי אותה, במפגש הראשון שלנו, אהבתי אותה.
אהבתי אותה כל כך. שלוש שנים לפני שהסיפור נגמר, ושנתיים וחצי
לפני שנעשינו ידידים.

אני הייתי ביישן. לקח לי יותר משנה עד שהצעתי לה בפעם הראשונה
לצאת.
לא יכולתי לעשות את זה במילים.
לא יכולתי לעשות זאת פנים אל פנים.
לא יכולתי לעמוד במבט שלה, בעיניים שלה, בלי לקפוא במקום. לא
יכולתי.

לעולם לא יצאנו. לעולם לא היינו חברים. כיום כשאני חושב על זה,
זה לא מאכזב אותי. אם היינו יוצאים, תקופת הידידות, התקופה
הטובה בחיי, יכלה לא לקרות.

לפעמים אני אומר לעצמי שהלוואי שהיא הייתה ביישנית.
אם היא היתה ביישנית, היא לא הייתה פונה אליי, קצת לפני
שהלימודים הסתיימו והחופש עמד להתחיל, ואומרת לי שעל הידידות
שלנו אנחנו צריכים לשמור.
אני לא הייתי עושה את זה אם היא לא הייתה אומרת לי את זה.
אם היא הייתה ביישנית.....כל זה לא היה קורה.

אם..אם..אם.. היא לא הייתה, אך ההרהורים חוזרים בי כל פעם
מחדש.

לעולם לא הצלחתי לשנוא אותה.
אפילו כשרבנו, כשנפרדנו והפסקנו להיות חברים, לא הצלחתי לשנוא
אותה.
היה בה משהו. המבט, הצורה שהיא דיברה והדמות שלה אצלי במחשבה
שנגד שנאה. פשוט לא יכולתי, כמה שלא ניסיתי, לשנוא אותה.

אם אני אראה אותה היום, אני לא אדבר.
אני פשוט לא אוכל. אני אהיה חייב לחכות למילה הראשונה שלה.
כל כך הרבה דברים שיש לי להגיד לה. למי שהייתה הידידה הכי טובה
שלי.
אך אני לא אצליח להגיד שום דבר מהדברים האלה.
כי ברגע שאראה אותה שוב, הכל יחזור אליי עוד פעם... אני אתאהב
בה מחדש.


כיום אני יודע. מעל כל ספק. כמה שרציתי לשנוא אותה, לא יכלתי
וכמה שארצה לשנוא אותה, לא אוכל.
אני אהבתי אותה פעם, אני אוהב אותה עכשיו, אני אוהב אותה גם
כשאחשוב שאני שונא אותה, אוהב אותה גם כשאחשוב ששכחתי ממנה,
ואוהב אותה גם אחרי שאמות. כי היא הייתה, היא עדיין, והיא תהיה
תמיד....האהבה הראשונה שלי.