24/02/2002

הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

"סליחה, אולי אתה יודע איפה כאן בניין המכינות?"
אני מביט באישה שמולי. "שם, ליד הספריה", אני מפנה את אצבעי.
היא מחייכת, ומודה לי. ופונה אחורה. אני מביט בגוף המתרחק.
תנועת הישבן, מכניסה את היצר הקדום ביותר שלי לפעולה.
"עצור." אני גוער בעצמי, "אתה לא היית רוצה שהיא תסתכל עליך
ככה".
אבל הייתי רוצה שהיא תסתכל עלי ככה. הייתי רוצה ללמוד להכיר את
האופי המחורבן שלה, רק בשביל לגלות שלא איכפת לי שיש לה אופי
מחורבן. אני רוצה לגלות שאני שיטחי מספיק בשביל לחשוב שאין שום
דבר בגוף הזה, מעבר לחור וזוג שדיים. מה עובר לי בראש לעזאזל?
"אני יאיר!" אני צועק לה, אולי בקול רם מדי. "סתם שתדעי. אני
יודע, אם תצטרכי משהו." היא פונה לאחור עם אותו חיוך מלאכי.
אני מתנשף. עברתי את זה.
"אני עתה. נעים להכיר". היא מסמיקה מעט. היא ממתינה מעט, ואז
ממשיכה בדרכה. "עתה, עתה, עתה", אני מגלגל את שמה על לשוני,
כמו עשן סיגר משובח. היא הדבר היפה ביותר שראיתי.

פקחתי את עיני. אין אדם בחדר. אין ג'ונגל, אין סיוט מתמשך. סתם
לילה רגיל. כל כך הרבה זמן לא התעוררתי מן החלום היישר
למציאות. המחשב ניגן חלש את "Blue", מהדיסק שעתה קנתה לי אז,
והותיר בי הרגשה שגם אני צריך לעשות מחווה שכזו פעם. לחשוף את
כל מה שאדם עושה לי, בשיר. הנה כמה שזלזלתי בו, דווקא שדות
מבצעים, היה חשוף לחלוטין. אולי בגלל זה יש לו גאולה, ולי לא.
אולי באמת, מגיע לו לקחת את הגוף הזה, ולא לי. "כתבו עלינו
שאנחנו רק סיפור נדוש, ולא ידעו, איך התמכרתי לך כמו דת, כמעט
כמו לדבר קדוש.", עלה קולו של רובס מהמחשב. כמוני וכמו עתה.
לעזאזל, על מה אני מדבר. זה הסיפור הכי נדוש בעולם! גבר אוהב
אישה, לא יכול להגיד לה. כוורת כבר עשו מזה בדיחה. פולח כמו
כאב בגשם, זרקתי את השמיכה על הרצפה, ורצתי אל מחוץ לחדר,
מותיר את קולו של רובס, לספר לי על זמרת בודדת עם פסנתר. שדות
הופך אותי לקלישאה הגדולה ביותר בעולם.
שנאתי לשדות גברה עם ריצתי. אני לא יודע מה קיוויתי. אולי
להשאיר את שדות מאחורי. אולי לפרוץ בריצתי אל תוך השדות ולעמוד
מולו. הגשם הצליף בגוף הערום, הברקים האירו אותו וחשפו את
הבושה. לפתע החלקתי ונפלתי על ביטני. קול החבטה העיר אותי. זו
כן הייתה שארית חלום. לעזאזל. זה הולך ונעשה מטעה יותר ויותר.

"לא יעזור לי לרוץ בגשם", מלמלתי, בדרכי אל המחשב. "אני חייב
לגשת לזה בגישה מעט יותר הגיונית." בוא נבחן מה יש לנו כאן.
"חצי הדרך למיטה". חצי שנה, מתיישבת על המחשב שלי דמות מוזרה,
חושפת את האפלים שבסודותי, בכתב סתרים, שדומה כאילו הוא ברור
לכל העולם מלבדי. בוא נבחן על מה היא מדברת. היא מדברת על
אגודה לחקר האפטיה. היא מדברת על פוגת אוננות. היא מדברת על
עיר שחרבה ללא מאבק. היא מדברת על אהבה ישנה. היא מדברת על...
לעזאזל, שום דבר מזה לא ברור לי! מה החלק שלי בכל זה. אני יכול
לדמיין לעצמי מה היא רוצה, אבל מה כל זה עוזר לי כדי
לפתע, המילים הכתובות היו ברורות לחלוטין. זה לא אני שבור! זה
הוא שבור. זה הוא בודד, חסר סיכוי ומכוער. זה לא אני שעוצר את
עצמי, זה הוא. כל הסבל שלי, היה בסך הכל ביטוי של יצור אחר,
שהשתלט על נשמתי. החיים היו תמיד בהישג ידי, והוא עצר מבעדי
להושיט יד ולגעת בהם. אני חייב ללכת לשדות, ולהשמיד אותו כליל.
לבשתי בגדים ארוכים, ויצאתי בסערה אל הרחוב.
השמש עלתה מן המזרח, בכתום הנוראי של הבוקר. זה המבשר לי תמיד
שאני יוצא מן השינה, אל הקרב היומיומי. השדות עדיין היו
חשוכים, ונדמה כאילו השחר פוסח עליהם. רצתי אל תוכם ללא מחשבה,
חושב מתי יהיה זה רחוק די, כדי לצעוק את שמו של שדות.

האבנים שפשפו במהירות את רגלי. טרם חשה בהם אבן אחת, כבר
נעזבה.
"לאן אתה רץ?" שאל אותי קול מאחורי. הסתובבתי אליו בבהלה.
"עתה? מה את עושה כאן?" הסתכלתי עליה במבט נדהם.
"מטיילת. הרבה פעמים אני מגיעה לכאן מוקדם בבוקר. מה אתה עושה
כאן? אותך לא ראיתי כאן אף פעם."
השפלתי את ראשי. מה אני יכול כבר להגיד לה?
"אני מצטער." פלטתי לבסוף. היא הסתכלה בי נדהמת.
"על המילים מהדיסק. אני רוצה שתסלחי לי על מה ששלחתי לך. אני
לא יודע מה נכנס בי." פניה הביטו אל האדמה. מבטה שב אלי, והיא
הכניסה לי סטירה.
"מצטער?!" היא צעקה, "זה מה שיש לך להגיד לי? אתה יודע בדיוק
לאיפה לדחוף את זה". רגלה דחפה אותי לאחור, אל תוך שדה חיטה.
"אני אראה לך מה זה מצטער." היא הושיטה את ידה לאדמה, והרימה
ממנה נחש. לאחר שהביטה בו, הטילה אותו עלי.
"מה את עושה?!" צרחתי. אבל היא המשיכה לצרוח, בלי לומר מילה.
הנחש החל נושך הבי נשיכות קטנות, כמו טועם את מה שנפל לידיו.
הפניתי את מבטי אל השמש, לשאוב ממנה תקווה. אבל בדמות הצהבהבה
שלה, הופיעו פניה של אינה, קרניה נשלחו אל עורי, והן קרות.
קמתי מן האדמה, ורצתי לכיוונה, נרדף ע"י נחש ואישה מטורפת.
עצרתי להסדיר את הנשימה, והבטתי לאחור. הן נעלמו. זו הייתה
הזיה. תודה לאל זו הייתה הזיה.
נפלתי בתוך השדה, והוא עטף אותי בחמימות. הבטתי בקנה החיטה.
פשטות רכה, כמו בשיר מולדת. התחלתי ללכת בתוך השדה, כשלפתע
הבחנתי חורבותיו של בית נטוש. וואו! זכרתי שהגעתי פעם לכאן,
אבל לא האמנתי שהבית יהיה עדיין על תלו. התקרבתי אליו לאט. עלו
ממנו קולות צחוק ואנחה. התקרבתי בשקט, והבטתי פנימה. היו שם
שתי נשים. הן נשקו אחת לשניה, וליטפו את הגוף הערום. מחזה
מבחיל. מחזה מושך. אסור לי להציץ, אבל ראני חייב. אני חייב
לראות מי הן שתי הנשים. הבטתי במחזה, כאשר יד נחתה עלי.
"אלה?"
היא הייתה ערומה, בדיוק עם אותו השד שראיתי אז, בחטף. ליידה,
מינה, מוחה סימנים של זרע שאינני יודע מהיכן הגיע.
"מה אתה מציץ, יא סוטה!" צעקה עלי אלה.
גמגמתי כמטורף, בלי להוציא מפי דבר אחד בעל משמעות. האישה של
חיי, עומדת מעלי, בעירום, ומבטה כל כך כועס, שלא יכולתי לעשות
דבר.
מינה ליטפה את שערי, ומרחה עליו את שאריות הזרע מפיה. לאחר מכן
קרעה את בגדי, והתחילה נושכת את הגוף הערום שלי. השמש עלתה,
והחלה לצרוב את גופי, בנקודות בהן הנשיכה הותירה סימן של דם.
נאבקתי להשתחרר מהאחיזה, והתחלתי לרוץ חזרה למושב. ידעתי שאסור
היה לי ללכת לשדות.

נכנסתי לחדר, והתנשפתי על המיטה. בגדי היו קרועים, מן הקוצים
והשיחים בדרך, אבל אני הייתי שלם יחסית. נשכבתי על המיטה. מנסה
להרגיע את עצבי. הרמתי את השפורפרת, וחייגתי אל ביתו של עודד.
"עודד, אני חייב לדבר איתך."
"אתה חייב לדבר איתי באמצע הלילה?" הוא שאל בתדהמה.
רעד. היה אור גדול שנכנס מהחלון, אבל השעון הראה 2:00.
"עודד, אני משתגע לחלוטין. אני עכשיו ראיתי את המראות הכי
מוזרים שיכולתי להעלות בדעתי."
"לאט, לאט. מה ראית?"
"נשים שעושות אהבה, וזורקות נחשים, והן צעקו עלי, ואחת מהן
הייתה השמש, ועתה לא סלחה לי, ואני אהבתי אותה, ואת אינה,
ושנאתי את מינה, אבל פתאום הכל נהיה שחור, ונשכו אותי..."
"די!" הוא עצק.
שקט בשני צידי הקו.
"שמע, אני... אני חושב שאני יודע מה לעשות."
"אתה יודע?"
"אני... אני אדבר אתך עוד איזה דקה."
נשכבתי על המיטה, מנסה למקם את אויבי במקום במצחי. "עוד מעט
יבוא עודד, ואז נראה אותך" לחשתי לדמות שהתרוצצה בגולגולת.
דפיקה בדלת הפריעה לריכוז.

פתחתי את הדלת, והאור סימא אותי לחלוטין. "יאיר?" שאל קול מתוך
האור.
"כן"
"קיבלנו הודעה שאתה צריך עזרה ראשונה. יש לנו כאן צו אשפוז
בכפיה."
לא יכולתי לקרוא את הצו. הייתי עייף מלגלות התנגדות. מאז
הדפיקה בדלת, התנגן "זה לא קל לאהוב אותך, זה לא קל לאהוב
אותך, זה לא קל לאהוב אותך, לא לא לא זה מסובך." במוחי. המשפט
ניסר את אוזני הפנימית, עד כי כמעט ולא שמעתי את קולו של עודד
"אני מצטער! אתה שומע? אני הייתי חייב! לא יכולתי לתת לך
להמשיך לסבול ככה.
הרכב נסע בתוך האור הגדול. התפתלתי על הרצפה, וצעקתי שייתנו לי
משהו שיניח לי לישון. ניסו להסתיר את עיני, אך האור המסוונר,
חדר על מסך. "זה לא קל לאהוב אותך, זה לא קל לאהוב אותך..."
שהנסיעה הזו כבר תגמר, לעזאזל.
שתי דמויות סחבו אותי אל תוך חדר, והטילו אותי על הרצפה
המטונפת. הם סגרו את הדלת, והקולות בראשי נדמו. גם האור שב
ונהיה מרוחק.
עיני סרקו את התא. הוא היה גדול וגבוה. אך הוא היה דומה לבית
יותר מכל דבר אחר שיכולתי להעלות בדעתי. הקירות היו נעימים
למגע, וידעתי שלעולם לא אזדקק יותר לראות את פניו של אדם.
ליטפתי את גופי, והתכרבלתי.
רחם.
סוף סוף רחם.

בדלת הופיעה דמות, והכניסה ארוחת צהריים.
"אני צמחוני!" צעקתי, והבטתי באומצה שהגישו לי. ליטפתי את פיסת
הבשר, בתקווה שאולי אתידד עימו, ואחליט לאכול אותו. . "הרעב
חשוב מהעקרונות" החלטתי, ונגסתי בו. לאחר שתי לעיסות ירקתי
אותו. אם אני אוכל בשר, זה בטח לא היה הגועל נפש הזה.
הסתכלתי החוצה.
"הלו! שמישהו יטפל בי!" אבל הדמויות הרחוקות, היו עסוקות
בשלהן. אפילו שיחתן הייתה רחוקה מכדי שאני אשמע אותה. התיישבתי
לעשות מדיטציה. אולי אוכל ליצור לעצמי חבר בדמיוני. אולי גם
ארוחת צהריים.
אבל בראשי לא עלתה כל תמונה. עצימת העיניים הביאה לי רק את
קולו של אבא, רוכן אלי ולוחש "יהיה בסדר. אני כאן". פקחתי אותן
במהירות. משהו נראה מוזר.
אני לא בעולם מציאות. בית החולים הזה הוא הזייה. הבטתי שוב
בשני הרופאים. אי אפשר היה לטעות - זהו ד"ר Who וד"ר עיישה
משוחחים ביניהם. ועכשיו גם היה ברור לי כי הם מדברים על כך
שאינם מוצאים את לולי.
ואני שוכב כאן, אסיר בידי.