העוברים והשבים שברחוב עצרו בראותם אותי, חלקם משתאים, חלקם
משועשעים מהאופן בו נראיתי, חצי רצה חצי צולעת על עקבים
גבוהים, מנסה לא לדרוך בתוך שלוליות. אבל זו לא הייתה אשמתי,
מפני שנהג הלימוזינה שלי הוריד אותי במרחק ניכר מהתיאטרון
שאליו הייתי אמורה להגיע, ולי לא נותר אלא לנסות להגיע לשם
במהירות האפשרית. לאחר שתי דקות כבר ניצבתי בתיאטרון, נעליי
אמנם רטובות מעט, אולם החום שבאולם ייבש אותן במהרה. "הגעת
בדיוק בזמן," חייך אליי השומר שבכניסה, לקח את מעילי והושיב
אותי במקום המיועד לי, באמצעה של השורה הראשונה. התיאטרון כולו
היה מלא, וכל הנוכחים בו נעצו בי עיניים כשנכנסתי לאולם.
סידרתי את שולי שמלתי הארוכה מעט, והתיישבתי במקומי בזהירות,
מקפידה שאף חלק מבגדיי לא יתפרק. "היי, טום. היי, בראד,"
בירכתי את היושבים משני צדדיי, והם רק חייכו אליי את חיוכיהם
המפורסמים ונשקו על לחיי. על הבמה עלו בחור ובחורה צעירים שלא
הכרתי את שמותיהם. הבחורה כחכחה מעט בגרונה, חייכה באושר עילאי
וקראה אל תוך המיקרופון "גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לערב
ההוקרה לנועה וולק!" הקהל הריע. "הערב," קרא הבחור אל תוך
המיקרופון, "אנחנו פה בשביל לחגוג את עצם קיומה של אותה אישה
שעשתה כל כך הרבה עבורנו. ובעצם, מה לא הספיקה לעשות בחייה עד
היום? זוכה פרס נובל לספרות, נגנת צ'לו מחוננת, לוחמת למען
שוויון במדינות העולם השלישי, ממציאת הוולקומטר, האישה הראשונה
שטסה לירח, בעלת דוקטורט בפיסיקה גרעינית ורופאת שיניים בזמנה
החופשי!" "אכן," המשיכה אותו הבחורה, עדיין באושר עילאי, "אי
אפשר שלא לאהוב את האישה הזו, שתרמה כל כך הרבה כסף לצדקה
ותרמה כל כך הרבה לאנושות כולה." "ועכשיו," המשיך הבחור לצרוח
אל תוך המיקרופון, "הבה נזמין אותה לבמה. גבירותיי ורבותיי,
קבלו בבקשה את האישה והחזון, גברת נועה וולק!" הקהל הריע
בהתלהבות. קמתי בזהירות ממקומי והתקדמתי לעבר הבמה, מעניקה
חיוכים נדיבים לכל עבר. עליתי על הבמה, משולבת ידיים עם עוד
חתיך תורן אחד, נעמדתי אל מול המיקרופון וחייכתי אל הקהל. הקהל
לא הפסיק להריע ולמחוא כפיים בהתלהבות. חיכיתי שההתלהבות בקהל
תשכך, ואז אמרתי אל תוך המיקרופון "ערב טוב לכולם." הקהל
השתתק. שלחתי את ידי הימנית אל הכיס שהיה חבוי בשמלתי, בשביל
להוציא את הנאום שהכנתי מבעוד מועד. אולם אז לפתע, בעוד שידי
תרה אחרי אותו כיס חבוי, משכתי בשמלתי בטעות. כתפיות השמלה
היפה שלי נקרעו כהרף עין, וזו נפלה הישר מגופי אל הרצפה. עמדתי
שם בהלם, מול קהל של כמה אלפי אנשים, כשלגופי רק תחתונים
ורודים שעליהם נרקם ציור של ארנבון. לאחר כמה שניות כאלה של
הלם, החלו אנשים בקהל לצחוק. תוך כמה שניות נוספות, צחקו כבר
כל היושבים בקהל. אני עדיין עמדתי שם על הבמה, בהלם, עירומה
כמעט כמו ביום היוולדי, והבטתי בהם בהלם. "לא," קראתי אליהם
דרך המיקרופון, "אל תצחקו עליי! אני עשיתי כל כך הרבה למען
האנושות!" הם המשיכו לצחוק. "בבקשה!" המשכתי בקריאתי, "אתם
יודעים מה עשיתי למענכם?" הקהל עדיין צחק. "יא חתיכת חארות!
ככה אתם מתנהגים אליי? אני אתבע את כולכם, אתם שומעים אותי!
חארות! חלאות אדם שכמותכם! תירוצים עלובים לבני מין אנושי
שכמותכם! אני לא מאמינה שרציתי להציל את כולכם!" הם עדיין
צחקו. "אני לא מאמינה," התחלתי לדבר ואז נפלתי על הבמה לתנוחה
עוברית והתחלתי לבכות.

פקחתי את עיניי וגיליתי שאני שוכבת במיטתי. הכל היה חלום,
חשבתי, זה לא היה אמיתי.
התהפכתי במיטתי ולפתע ראיתי שלידי שוכב ארז טל.
"ארז טל," שאלתי, "מה אתה עושה פה?"
"אני?" ענה ארז טל, "אני בכלל מסיפור אחר."