הוא חייך חיוך מזוויע, בלי שיניים, רק חניכיים ורודות מדיי.
"תתרחק ממני! תתרחק! אני נשבעת לך, אני אפגע בה!" אני התבוננתי
בו בבעתה, לא היה לו אכפת בכלל, הוא המשיך לנוע אליי, לא נותר
לי כמעט אוויר לנשום מרוב הסרחון, התחלתי לחרחר, והוא - צוחק
צוחק... ומתקרב אליי יותר ויותר עד שאני מגששת אחריי הידית,
איזו פדיחה, לברוח דווקא כאשר אמרתי שאני אצליח...ניסיתי לפתוח
את הדלת וקיללתי את שי כשגיליתי שהיא נעולה, התחלתי לצרוח
"שי!!! תפתח! שי! הצילו!"
למזלי הייתי יותר מהירה ממנו, צעדתי לצד השני של החדר "שי!
בבקשה! אני לא אשרוד פה הרבה זמן! אני הבנתי שטעיתי! בבקשה!
סליחה!"
"מה אמרת?" קולו היה עמום בגלל הדלת
"סליחה!" התחלתי לצרוח בטירוף "סליחה!"
"תודי שאת יותר גרועה ממני!" הוא צחק
"אני יותר גרועה ממך! הצילו!"
"טוב, טוב, תצאי" הוא פתח את הדלת ורצתי לעברה כשהוא תופס
אותי
"פחדנית" הוא צחק ואני התחלתי להרביץ לו, זה לא הזיז לו במיוחד
אבל פתאום הוא תפס את היד שלי "תגידי במה את מרביצה לי?"
אוי אלוהים ישמור...זאת הייתה הברבית.
מה שקרה היה ששי האדיוט לא הצליח לשמור על אחיו, ירדתי עליו
ואיך שהוא הוא שיכנע אותי לשמור עליו והנה אני פה.
תזכירו לי לעולם לא להוליד ילדים.
מה שמשגע אותי זה שהוא צדק, אני קראתי לו 'לב של אבן' כשהוא
אמר לי שאחיו הוא מפלצת קטנה והוא תיקן אותי "לא לב של אבן, לב
של לבן -כשאני מריח אותו זאת אומרת" הייתי בטוחה שאחיו יהיה
גוש מתוק שעטוף בצמר כחול, מי היה מנחש שהדוחה הקטן ילמד
בינתיים לזחול? מעכשיו, אני לא סומכת על אף אחד אחריי שרומתי
כל כך באכזריות, לא עושה לאף אחד בייביסיטר עד שמובטחת לי מסכת
חמצן וחוזה שבו כתוב בפירוש שהוא יישן כל אורך הזמן שאני אהיה
איתו.
אני לא נולדתי אתמול!