כלום לא השתנה.
זה מתחיל להעיק, אותן התלבטויות, אותן תהיות הכל אותו דבר רק
בוריאציות שונות.

זה מוציא אותי מדעתי אני לא יכול יותר, חייב למצוא פיתרון.
מה אני אעשה#$#
מה אני שואל, אבל אין עונה.

הדברים לא מובנים, שנה עברה, מילניום בלאגנים, אבל הכל עדיין
אותו חרא.
אז מה אם עמדנו על הגשר ואמרנו שנה הבאה יהיה יותר טוב, שנה
הבאה תהיה גם מישהי, מישהי מיוחדת לחלוק
איתה את היום הזה שגם ככה חסר משמעות בשביליף אבל משהו בתוכי
אומר לי שבכל זאת בשביל מה להיות תמיד
להיות שונה.

אבל הגורל בשלו.
אני עדיין לבד, אני כבר סתם מבקש שיילכו איתי ביום הזה לאנשהו
רק כדי שאני ארגיש יותר טוב עם עצמי.
אבל כלום.


זה פשוט חרא.
הכל חרא.

כבר נמאס לי להיות הטיפוס הכי אופטימי בעולם.
נמאס לי לחייך את החיוך המטומטם הזה כל הזמן, אפילו אם רוב
הפעמים זה כדי שאנשים לא יציקו לי בקשר
לאיך אני מרגיש כי כשאני מחיך הם חושבים לעצמם בראש: "תראו את
המניאק הזה תמיד שמח, אין למה לשאול
מה שלומו זה סתם יגרום לנו לחשוב שיש לו חיים יותר טובים
משלנו".

אני מרגיש מין הרגשת מיצוי כזו של החיים, כאילו שכבר עשיתי מה
שאני צריך ואין לי יותר דרישות
מהעולם.
חלומות אין לי ממש, סתם מין חיים כאלה שאני מנסה לדחוף לתוכם
כמה שיותר כדי שאני לא אצטרך ממש לחשוב
עליהם ולהתחיל לבכות.

בום בראש.



למה אני לא גומר עם כל הבעיות כאן ועכשיו?!

הרי אני לא מפחד, פשוט ההרגשה היא שאולי אני אפסיד משהו בכל
זאת.
הבעיה היא שכל פעם שנאי חושב ככה אני רק מתאכזב יותר ויותר
והאפשרות של

בום בראש.

נראית לי יותר ויותר נוחה.


מה אני כבר יכול להפסיד?
עוד דחייה?
עוד יציאה מבוזבזת?
עוד שנת לימודים?
עוד תואר או פחות תואר?

דוקא נראה לי שאני רק ארוויח.

פשוט חבל על המשפחה, זה סתם יבאס אותם, הם כבר מספיק מבואסים
גם ככה.
מוות אחד במשפחה כמעט גמר אותם, אז עוד אחד?

אולי נדחה את זה לשנה הבאה...



אבל באמת תחשבו על זה חות מהלכלוך והכל

בום בראש.

דוקא יכול להיות רעיון דיי נחמד.

אפשר לשלב את זה דוקא בדרכים דיי יפות- תיראו איך שהרוסים
התעמקו בנושא...

שבע בום בראש.
רולטה רוסית.

פיתרון נחמד מאוד לכל הבעיות.

אז תזכרו כשאתם נורא מבואסים והכל-

בום בראש יכול להיות התשובה.