יומיים לפני מותה ניגשה אליה אחת הפרופסוריות הדתיות בבית
החולים, ואמרה לה שעליה לסיים את ענייניה הגשמיים ולהזמין אליה
את כל מי שהיא רוצה להיפרד ממנו. על כך ענתה, באצילות נפש
מרוככת במשככי כאבים, שתלך משם ולא תפתה אותה ברשע, שכן היא
לעולם לא תחדל מקוות.

המטרה של כמעט כל הפעולות של המסורת היהודית, ובעצם של כל
תרבות אחרת שאני מכיר, היא להקל עם קרובי משפחתו של הנפטר לאחר
מותו. אמנם, לעתים קשה להבחין בכך, אבל אין ספק שזוהי גם מטרתה
של ישיבת השבעה. אילולא האירוח והשתתפותם של האורחים בסבל
ובצער - שהרי החולקים את הכאב אמנם חולקים אותו - היו הקרובים
כורעים תחתם וקורסים לאי-שפיות מוחלטת.

בין כך ובין כך קיימות דרכים שונות, מגוונות ורבות להתמודדות
עם המוות. אבל העיקר הוא למצוא שגרה חדשה כלשהי, שגרה שבלעדיה
החיים הופכים לתערובת אפלה של מועקה, דיכאון וייאוש תהומיים.
יש המוצאים, כמו ראיסה, את השגרה הזו, בדאגה התמידית לסדר,
בהקצנה הגורפת של כל פעולות הבית ההכרחיות. כעת, למשל, היא
מקפלת מפית אחר מפית לשניים, חותכת אותן בדייקנות לאורך החיץ
המקופל, ומקפלת אותן שוב ליצור שתי מפיות משולשות מאחת. כך היא
עושה שוב ושוב, מגבירה את קצב עבודתה השקט והרשרוש נשמע בכל
החדר, יחד עם זמזומו של המקרר.

סבא הציע, באורח המוזר שבו לעתים מציע את הצעותיו, להציב את
תמונתה של המנוחה על השולחן, ולעטוף אותה במעין סרט שחור לציון
האבל. חיפשו ומצאו בין האלבומים תמונה ממוסגרת נאה, ובה האישה
בת ה-51 צולמה לפני כ-30 שנה, בפרופיל, בשחור לבן ועם שיער
קצוץ בצבע המקורי. לאחר שהסירו הימנה את האבק, החליטו להעמידה
על השולחן, ושוב החלה ראיסה להתייפח ודמעותיה נטפו על
מפיותיה.

"אהובתי, זהובה ומתוקה שלי... כאן את עצובה, ממש כמו אפרוח.
וכאן עלייך פיאה והיא דווקא נראית די טוב. אם כי קצת רזה..."

"אסור להצטלם, וגם אם מצטלמים - לזרוק ולשרוף את התמונות אחר
כך. אחרת, אנשים מבחינים כיצד הם משתנים. כך צריך גם לעשות
למראות, לנפץ אותן."

כלום אין מוטב שעם האדם ייעלמו כל התמונות? או אפילו מוטב מכך,
שייעלמו כל הזכרונות ממנו.

סבתא שאלה את ראיסה שמא היא חותכת מפית אחר מפית, אחת בכל פעם;
וזו השיבה לה שרק כך יכולה היא להאריך את עבודתה להספיק לה לכל
הזמן שנותר לה. במקום שבו החיים הופכים כאלה שבני האדם מבקשים
להאט את מעשיהם המשמימים ביותר, ניתן לומר שניצב הייאוש.

כעת שוררת בחדר השתיקה. נכון אומרים שיש אנשים שטוב לשתוק אתם,
ואפילו אם לא - השתיקה יפה לאבל ולא הדיבורים, הצחוקים
והשיחות. אך השתיקה כאן צורמת, והזמזום השקט של המקרר מדגיש
כמה טפשיות השאלות שנשאלות ונענות כאן, מתוך חוסר אונים
מוחלט.

קרובת משפחה אחת אמרה ששקלה להתקשר למשטרה כאשר שמעה את
הבשורה, שכן חשבה שהמדובר במטרידי טלפון אכזריים במיוחד. ואילו
סבתא סיפרה שבבוקר, כשהגיעה לבית ההספד, הלכה ובדקה את רשימת
הלוויות המתוכננות, לשכנע עצמה שאכן הדבר אמת. אמנם ראתה את
הגופה העטופה והאגרוף הקמוץ שלא הפסיקה לספר אודותיו, אמנם לא
נתנו לה לגעת בגופה מפאת טומאתה, אבל בכל זאת לא יכלה להאמין
לאמת. היא מספרת ונתקלת בתגובה קרה, וכי למה עוד יכולה היא
לצפות אל נוכח הנסיבות. אך במקום להרגיש שלא בנוח עבורה, שקלתי
לעצמי שאינה משוחחת בכדי לעניין את הסובבים, אלא אך ורק כדי
לומר דבר מה, שכן בשתיקה הזו בחדר המחומם יתר על המידה היה
משהו חונק, חונק אף יותר מן העניבה בצבע בורדו המעטרת את
כפתוריה העליונים של חולצתי ההדוקה והאפורה.

"פקקים נוראים ביציאה מירושלים. חכמים מאוד אלה, הם קנו בית
בלוד."

"לא, הם ברמלה. בעצם, את בוודאי מתכוונת לקלרה."

"אה, אני מבינה. אבל לא קלרה, מרה."

"מה מרה? מה את סחה? שמא את מתכוונת לאמא של איגור שהיה בא
לבקר אצלו כשהוא היה קטן והלכת עם סבא שלו ללקט קרשים לל"ג
בעומר?"

ראיסה התלוננה בציניות אופיינית על כך שתרופות ההרגעה אינן
מסייעות. אם כי - אם היא מחפשת לעצמה שלוות נפש, הרי רק תרופה
אחת יש לכך. הדמעות שוב עולות בעיני כולם, נשמעת עוד יבבה
והתייפחות, והעיסוק חסר התוכן בשאלות חסרות משמעות מבטל קמעט
את ההרגשה האיומה. עבר אמנם רק יום אחד מאז מותה ועל כן קשה
לצפות שתחזור חיש מהר האווירה השגרתית שאפיינה כל כך בית זה.
אולם כיצד אפשר לדעת האם תחזור אווירה זו אי פעם?

"מי יגיד אודותיך מילה רעה, יקירתנו, מה נורא גורלנו, מי לא
הכיר אותך, על מה נגזר עלינו, אימה, אסונות, הראו לנו אותה כדי
לבדוק שזו אכן היא, הפיה שלנו, פיה היה פעור, אוי ואבוי," -
וכך, כובשת פניה בידיה ושוב משקיפה במבט שאפשר היה לכנותו
מודאג אך אין לו כבר בקשר למה לדאוג, מתמודדת ראיסה עם המוות
המבקר אצלה.

"הגיע זמנך לתפוס תנומה קלה," אומרת סבתא לסבא.

"עבר זמני, עבר בלא שוב."

"כוונתך היא שאתה כבר משכים בשעה זו?"

כשסבתי השנייה נפטרה, עוד בברית המועצות, היו צריכים לחפש שיש
שחור עבור המצבה שלה, ומצאו אותו כמעט בסיביר והובילוהו
במשאיות באורח בלתי-חוקי. שילמו להרבה אנשים שוחד, נשאו פנים
לכאן ולשם, ולבסוף מצאו. לב אמר, "לפחות בארץ לא צריך לבזבז כל
כך הרבה זמן, כוח וכסף." וסבתא השיבה, "איזה אושר. לפחות זה.
קל למות כאן בארץ."

"ואילו לב, ישן טוב בלילה, כן? נטל כנראה שתי טבליות סם שינה.
עומד להיגמר עוד מעט, כדאי שנקנה עוד. אלה החדשים, עשויים
מצמחים או משהו כזה, לא עוזרים בכלל. בעצם, שום דבר לא עוזר."