זה היה עוד יום חם בגיהנום.
הטמפרטורה עמדה על משהו כמו 400 מעלות צלזיוס. אלוהים הפעיל את
המאוורר העשרים ושמונה, אך החום נשאר בעינו, לא מזיזות לו כל
הרוחות. הוא ניסה לעשות פו, אבל השטן הרים את ידו ואז אלוהים
הפסיק. כזה כלב של השטן הוא היה. אף פעם לא הבנתי למה הוא לא
מחסל אותו אחת ולתמיד. ככה יהיה יותר טוב? לא? ובעצם, אז מי
ישמור על כל הרשעים באמת שמקומם בגיהנום?
מסביב לשולחן ישבנו אלוהים, השטן, משה ואני. במשך השעה האחרונה
שיחקנו פוקר.
זה הסתמן כסיבוב האחרון במשחק, לי היו שני ז'יטונים של מאה,
לאלוהים שלושה של חמישים, ולמשה היה ז'יטון מסכן של עשר. לשטן
לעומת זאת היה רכוש מוערך בשווי של תשע אלפים שש מאות וארבעים.
היה די ברור מי הולך לנצח במשחק הזה.
למרות הכל היתה בי תחושה טובה, מעין הגנה אלוהית, אולי בגלל
שאלוהים ישב חצי מטר מימיני, ואולי כי הבוריטו שאכלתי היה
מקולקל.
ערבבנו את החפיסה והשטן חילק לנו קלפים.
מהמבט על פניו של משה הדביל הבנתי מייד שיש לו משהו כמו זוג
נסיכים, וששלושת המלכים שבידי הולכים לנצח אותו, לפחות. לא
יכולתי לקרוא את פניהם של אלוהים והשטן. אלוהים - בגלל שאין לו
פנים, והשטן - כי הוא לבש את הפנים שלי.
משה התלהב ישר ושם את הז'יטון האחרון שלו בפנים ואז הכריז שהוא
רוצה שני קלפים.
לפתע בלי שום התראה מראש, אחרי שקיבל את שני הקלפים שהחליף,
הכריז כי הוא פורש, ובכך למעשה בא סופו של משה במשחק הזה.
אלוהים החליף שני קלפים גם הוא, פרש, והסתכל עלי, מחכה לראות
מה אני אעשה.
הצצתי שוב בשלושת המלכים שלי והתלבטתי - לשמור את העשר או את
ה-אס? החלטתי להמר לבסוף על העשר. ההימור שלי השתלם, ואלוהים
כנראה שידע זאת כי חיכך את ידיו בהנאה צרופה. היה לי ביד פול
האוס שהיה קשה לנצח.
השטן לא יכל לקרוא אף הוא את הפנים שלי, שהביעו למעשה יותר חשש
מאשר שמחה. אולי בגלל זה הוא החליט לוותר לי ולהמר על כל הרכוש
שבקופתו, תמורת שני הז'יטונים המסכנים בשווי מאה שלי.
הוא החליף קלף אחד.
אגלי זיעה ירדו מהמצח שלי, אולי בגלל הטמפרטורה הגבוהה, מי
יודע. השטן ניסה בכל כוחו לשבור אל תוך המחשבה שלי כפי שעשה לא
אחת במהלך המשחק, אבל הפעם לא נתתי לו. חשבתי על דברים אחרים,
שהוא שונא. חשבתי על מלאכים שמתעופפים ומנגנים בנבלים, וראיתי
איך פתאום השטן הפסיק להתאמץ והביט פשוט בקלפים שהחזיק בידו.
"תכריז" הוא צעק עלי ואני הורדתי את היד שלי, מראה פול האוס
חגיגי של מלכים ועשיריות.
נראה אותו משיג את זה.

רגע, לפני שאני ממשיך, אני די חייב לכם משהו אחר.
את ההקדמה. או במילים אחרות - מה לעזאזל אני ומשה עושים
בגיהנום משחקים פוקר עם אלוהים והשטן?
אז ככה, הכל התחיל בעצם לפני שבועיים.
אולי אפילו אפשר להגיד לפני עשר שנים, כשהכרתי לראשונה את
משה.
נהיינו שותפים בחברת קבלנות גדולה שעסקה בעבודות בניין למשרדי
עורכי דין, לא שהיתה לנו הרבה עבודה. משה, כמה שהוא היה דביל,
יצא אז בהברקה היחידה שאי פעם היתה לו. תמיד חשבתי שזו היתה
ההקצבה שהוא קיבל מאלוהים, מעין משאלה יחידה אחת - שדבר אחד
שהוא יאמר יהיה חכם - ואח"כ כל השאר טיפשי. שאלתי, אגב, את
אלוהים אם זה נכון, והוא במקום לענות לי רק השפיל מבטו והיה לי
קשה מאוד לראות בחוסר פנים שלו אם הוא מחייך.
משה אמר שאם אנחנו נשתמש בחומרים זולים במיוחד ונעשה את העבודה
באופן איטי נוכל להרוויח יותר כסף מהפרוייקטים שאנחנו עושים.
באמת שהרעיון לא היה טיפשי במיוחד. הוא אפילו גרם לנו להרוויח
מספיק כסף בשביל להתבסס כלכלית.
עד שיום אחד, לפני שבועיים, במהלך אחת העבודות שלנו במשרד
עורכי הדין הגדול "אברהם יצחק יעקב ובניהם" המלט שקנה משה
התמוטט וכל קירות המשרד התמוטטו עלינו, כשהם קוברים בתוכו
אותנו בעודנו חיים. לפועלים הרומנים אגב, שלום.
מוזר שזה קרה דווקא בזמן שאנחנו באנו לעשות הערכה אחרונה של
המשרד לפני שמסרנו את המפתחות לאברהם, עו"ד הבכיר במשרד. בעצם
לא מוזר, כי למדתי להבין בשבועיים האחרונים שכל מה שקורה הוא
רצונו של האלוהים.
בכל אופן, אני ומשה מתנו כמעט במקום, אני לא יודע אם זה היה
מהקירות שהתמוטטו, מהאבק הרב שנשמנו, או שתאי המוח שלי ראו
שאצל משה יש תא מוח בודד אחד והם התחילו לעשות התאבדות מאסיבית
עד שלא נשאר אף אחד שיספק מידע לגוף.
כך או כך, מתנו.
אני עליתי לגן עדן ומשה לגיהנום.
משה, טיפש כבר הזכרתי, הסב את תשומת לבו של אלוהים לכך שהוא
הלך לגיהנום ואני לגן עדן, ואמר לו שזה ממש לא פייר. לאחר
בירור קצר שערך אלוהים הוא גילה שבאמת עשה טעות ושלח אותי יחד
עם משה, הדביל, לגיהנום.
כל הדרך לשם קיללתי את משה כמה שהוא דביל, שיכולתי לעשות עכשיו
כיף חיים בגן עדן אם הוא לא היה פותח את הפה שלו וחושב רק על
עצמו, למרות שבתוך תוכי ידעתי שבאמת מקומי בגיהנום.
האמת היא, שהסתדרתי די טוב בגיהנום.
חלקתי גינת ירק עם נפוליאון, השכן הנפלא שלנו (מה לעשות,
בגיהנום דאגו שאני אסבול כל התקופה שאני שם והכריחו אותי לגור
באותו חדר עם משה).
חניבעל היה מספק לנו בשר מדי יומיים ועורך פיקניקים חגיגיים
לכל השכונה.
והמלך לואי הששה עשר היה אופה לנו עוגות. לא טעימות במיוחד.
ואז יום אחד כשאני ישבתי בחדר עם משה ושוחחנו על עניינים שביום
יום נשמעה דפיקה קלה בדלת. פתחתי את הדלת וראיתי את אלוהים
עומד שם בפתח.
חשבתי שהנה, הוא בא להגיד לי שסיימתי להרצות את עונשי בגיהנום
ואני יכול ללכת לגן עדן, אבל הוא אמר לי משהו אחר:
"לא, לא באתי להגיד לך שסיימת להרצות את עונשך בגיהנום ואתה
יכול ללכת לגן עדן" (לעזאזל, איך הוא קרא את המחשבות שלי
בדיוק כל כך מושלם?) "באתי להזמין אותך ואת משה למשחק פוקר
עמי ועם השטן, מטעמו. משעמם לו והוא רוצה לשחק".
כבר התכוונתי לוותר ולהגיד לא אבל אלוהים המשיך והוסיף:
"ושלא תעיז לסרב למה שהשטן מבקש..."
בלית ברירה הסכמתי וקראתי למשה, שכמו דביל צייתן עקב אחרי
לאיפה שהלכתי, ויחד הלכנו לעבר משחק הפוקר שלנו.
ההימור היה שלושתנו (אלוהים, משה ואנוכי) נגד השטן. מי שמנצח,
בין אם זה אחד משלושתנו או השטן, מנצח בעבור קבוצתו. אם אנחנו
מנצחים, השטן יתן לי ולמשה חנינה, ואם הוא מנצח, אנחנו נשארים
כאן לנצח נצחים, עם אפשרות לחנינה בפעם הבאה שהירח ההיקפי של
שדרת הטבעות של הגיהנום יגיע לליקוי מלא (חמישים שנה).
התחלנו לשחק.

בחזרה למשחק, כאמור, הורדתי את היד שלי מתגאה בשלושת המלכים
שלי, שמעולם לא נראו כל כך שמחים להיות למטה על השולחן,
משלימים לי פול האוס יפהפה.
השטן התחיל לדאוג.
אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים שראיתי אותו
מזיע. הוא התחיל לצווח על אלוהים שיתחיל לעשות פווו יותר חזק
ויותר מהר.
לפתע הוא הרים את האצבע שלו לאוויר, לא חשוב כרגע איזו אצבע,
ונשמע ברק בשמיים.
הבטתי למעלה רק כדי להשפיל בחזרה את מבטי ולראות את השטן מניח
ארבעה אסים נוצצים על השולחן.
"היי... אבל זה לא פייר..." התחלתי להגיד "הרי החלפתי אס
אחד..."
"שששששששש!!!!!!!" השתיק אותי אלוהים "עם השטן לא
מתווכחים" צעק עלי בחוזקה, תוך כדי שהוא מושיט קדימה את זרוע
ימין שלו, חושף צלקות חריכה טריות.
רק עכשיו הבנתי למה אלוהים הוא כזה כלב של השטן.