[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
הפיאנד

הפיאנד
                               י"א

עבר זמן רב, אולי שנה  ואולי גם יותר מפגישתי האחרונה עם ברוך
השם. אירועים יומיומיים, חדשות ברדיו ובטלוויזיה, מפגשים עם
אנשים אחרים, דחקו מזכרי את המפגש עם הסנדלר האטרידי.
באחד התמרורים האדומים בתל אביב, צפר מישהו אחרי בדחיפות, כדי
לעורר את תשומת לבי.( הדלת של המכונית לא סגורה? לא רואים את
המנורה האחורית?).מתוך 'מיצובישי' המסחרית ניפנף מישהו בידו
וקרא:
"אדון אריה! זה אני ברוך מ"ג'סי כהן"! מה דעתך, שתעצור בחניון
הבא, מאה מטר מימין. נוכל שם לשתות כוס קפה ולשוחח קצת על מה
שעבר. הקפה הוא על חשבוני."
"שלום ברוך השם!" קראתי, "מודה, שלא הכרתי אותך."
"ברוך השמי, אז מה? אז מה? אני נוסע בעקבותיך  או שאתה
בעקבותי?"
נכנסתי למגרש החניון ויצאתי מהמכונית. מיד יצא אחרי
מה"מיצובישי" ברוך או לדיוק יתר, מי שהיה פעם ברוך השם. זה היה
ישראלי טיפוסי, כמו אלפי  אחרים. לבוש סרבל כחול שעל גבו מודפס
היה: "מפעלי הנעלה". פניו היו מגולחים למשעי, הפיאות נעלמו,
כאילו לא היו. על ראשו היה קסקט שחור, מונח באלכסון.
הוא ברך אותי בלחיצת יד חזקה ונמרצת:
"אני שמח לפגוש אותך. בטח אלף שנים, שלא נפגשנו מאז ששוחחנו
ב"ג'סי כהן". אתה זוכר את הארגז שלי ואת הכתובת?"
"איך אפשר לשכוח?"
"אל תחשוב, שזרקתי את הארגז שלי. שמתי אותו במחסן. בימים אלה
המשוגעים, שהדולר עולה ועולה ושמפעלים רבים נסגרים, כי הלקוחות
לא ממהרים  לקנות דברים חדשים, אי אפשר לדעת, אם לא אזדקק לו
שוב.יחזקל!" קרא למגיש,"שני קפה!" ואחר כך אלי" "איזה אתה
שותה?טורקי? בוץ? הפוך?"
"עם קצת חלב."
"יחזקאל, אחד טורקי, אבל אמיתי ואחד הפוך!"
"ומה אתה עושה. לומר את האמת, לא הייתי מכיר אותך, לולא צפרת,
סרבל כחול, מיצובישי והפנים.."
"אתה מתכוון לפיאות? המעמד מחייב! לך תספר לכל אחד, שמנהל
ההפקה, שלרשותו כ-50 עובדים בא מאפגניסטן והוא אפרידי. שטויות
במיץ עגבניות. איש מהם לא יבין ורק יצחקקו. עכשיו אני , כמו
כולם פה
ואין צורך לעורר תשומת לב."
"ומיציבישי? קנית אותה?"
"לא, זאת של החברה, ששלחה אותי על חשבונה  ללמוד נהיגה. ראית
מנהל, שאינו נוהג? יש שצריך לקפוץ למפעל אחד במהירות לגבי
חומרים, או לסגור עניין על ספל קפה באיזה מקום, אז קופצים
למיצובישי, מגיעים בזמן ועוד מספיקים לעבור בין העובדים ולבדוק
את התפוקה?"
"ממש ניסים ונפלאות ומה עם אשתך?"
"תמרה? הצטרכת לשמוע את העברית שלה. לא היית מאמין, שהיא הייתה
פעם בהרים.  ואיפה למדה? באלן? שטויות! שני בני, שהמורה משבחת
אותם בכל פגישה  אתה, חילקו ביניהם את העבודה. שמוליק לימד
אותה לקרוא .  כבר בכיתה א' פנה אליה:" אמא! את מוכרחה ללמוד
לקרוא. זה ממש כיף.מה שהמורה תלמד אותי, אני אלמד אותך. אני
מקווה, שאת לא עצלנית ותלמדי טוב." שמע זאת שרוליק ופנה לאמא:
"אמא, זה לא יתכן, שלא תדעי לכתוב, כמו הסבתות האלה מרוסיה,
שלא מנסות אפילו ללמוד אות אחת. את עוד לא סבתא. אני אלמד אותך
לכתוב. זה לא קשה. מי שלא יודע לכתוב, לא יכול לקבל כאן שם
עבודה, חוץ לטאטא את הרחובות וספונג'ה ולך יש ראש יותר טוב
מאלה, שעושים ספונג'ה." ביום הראשון ידעה כבר לכתוב את
שמה:"תמרה".
"וזה, שהיא יודעת לקרוא ולכתוב, באמת עזר לה?"
"ועוד איך עזר לה. לא תאמין, אם אגיד לך, שהיא היום "מ.ה.ג".
"איך אוכלים  את המהג הזה?"
"זה באמת אוכלים! האם שמעת פעם על גבינת "תמרה"?
"אני אוהב אותה לאכול, כי יש לה טעם מיוחד, אז מה?"
"אז לידיעתך, גבינ ה זאת נקראת על שמה ועל ייצור גבינה זאת היא
מפקחת!"
"מה אתה אומר. גבינת "תמרה" נקראת על שמה? איך היא הגיעה
לזה?"
"פשוט. בטרם קיבלה את הג'וב הזה, נדדתי ממשרד עבודה למשרד
העבודה ובינתיים ניסיתי לתקן נעליים לאנשים הרגילים לזרוק
נעליים קרועות או ישנות.המצב לא היה  כל כך טוב. סל קליטה הלך
למקרר. האם אפשר לחיות כאן בלי מקרר ו'אובן'  וטלוויזיה ונוסף
לכך לגז, חשמל ובינתיים צריך היה באופן דחוף לדאוג לתאומים,
שיהיו בריאים. עבדתי ברחוב בקור ובחום וחיפשתי עבודה.ופתע קרה
נס.יום אחד מסרו לי באחד המשרדים לעבודה, שיש להם בשבילי עבודה
במפעל ורק על לדעת, ששלושה החדשים הראשונים, מקבלים הם דמי
תיווך את חצי המשכורת ואחרי שלושה חדשים, אקבל הכל.מלא שמחה
חתמתי על הנייר, שהגישו לי ופניתי מיד למפעל.
עבדתי במפעל לנעליים. הכל היה בסדר, אף על פי שלא ייצרתי
מגפיים אפרידיים ואפילו לא הייתי סנדלר.כל מה שהיה עלי לעשות,
לחבר את החלק העליון לסולייה  ולהדביק על החיבור פלטה בגודל כף
הרגל, שלא ירגישו בחיבור.מתברר, שהמפעל לא יצר נעללים, אלא
הביא את החלקים מאיטליה ואחרי שהרכיבו אותם, הדביק הקרטונאי
כתובת: "תוצרת המפעל ושמו.
אחרי שלושה חודשים, המפעל שקיבל כסף מהאוצר, כדי להעסיק אותנו,
הודיע על פשיטת רגל ועבר לירדן, ששם העובדים היו יותר זולים
ואני לא הצטרפתי לחברי, שצעקו, כמו ילדים: "לחם ועבודה!", אף
כי ידעו שהמכונות הועברו כבר מהארץ בלילה גשום. לקחתי את הארגז
הישן ויצאתי, כמו פעם בחוץ לארץ למסע ממקום למקום. אין ישוב
יהודי, שלא הייתי בו וניסיתי להרוויח  בלי צעקות  את  ה'לחם'
בשבילי, בשביל תמרה ובשביל  חמודים שלי"
"ומה אמרה אשתך?"
"תמרה? היא רגילה לאורח חיי. היא פנתה כמוני למשרד העבודה. אז
עוד לא ידעה עברית ונתנו לה עבודת ניקיון ב'סופרמרקט'.היא לא
ידעה,שאת עיקר הכסף קיבלו אנשי המשרד, ומה שהיא קיבלה היה צחוק
וצריך היה באוםן דחוף שתי מיטות לקטנים. היא לא התביישה. היא
שאלה שכנה אחת ועוד אחת בעברית שלה ואחת המליצה  עליה למשפחה,
שהייתה זקוקה פעמיים בשבוע לעוזרת בית -נקיון, ספונג'ה. היא
התייצבה שם  ונדהמה, כאשרר אחרי ארבע שעות בסך הכל קיבלה 100
שקל וכעבור שבוע התנצלה בעלת הבית, שלא ידעה בכלל כמה משלמים
לעוזרת הבית וקבעה לה 50 שקל לשעה. אבל זה היה רק פעמיים
בשבוע. היא לא ויתרה ויום אחד התייצבה לפני הפקידה של משרד
העבודה מטעם הממשלה.
היוזמה באה כרגיל משמוליק, שהשכנות סיפקו לילד המתעניין במדור:
"דרושים" והוא בסך הכל תלמיד בכיתה ג'.
"אמא, פה כתוב שדרוש מנהל /ת של מפעל לייצור גבינה. יש טלפון
ואת יכולה להשתמש בטלפון של  בלה. אני כבר דיברתי אתה."
תמרה רק הציצה על מספר הטלפון וקבעה מיד:
"אני מכירה את המספר הזה. זה לא מפעל. זה של משרד העבודה וחוץ
מזה הם רוצים מנהל ולא פועל, אז בפעם הבאה תלמד  לקרוא, מה הם
רוצים."
"אני יודע טןב מאוד, מה קראתי" נעלב שמוליק,"אבא סיפר לי מה
עשית שם בהרים. אז אם יכולת להסתדר עם מאה כבשים.."
"מאתים חמישים!"
"יותר טוב, אז בטח תוכלי להסתדר עם ..בטח אין שם 250 עובדים
ובכלל מה את יכולה להפסיד? לא אז לא!"
"אתה צודק, שמוליק, לא אז לא! לא אבכה, שיראו, אם אני יכולה או
לא."
"ואל תשכחי את המכתב, שכתב לך מנהל המחנה בפקיסטן."
"אני רואה, שאתה מכיר את כל הניירות שלי ומה כתוב בו?"
"מנין לי לדעת? יכולתי לתת למורה לאנגלית שיסביר לי, אבל לא
רציתי להכניס אותו לעניינים, שלא נוגעים לו. בכל אופן תקחי את
זה אתך ותראי בלשכת העבודה. הם כבר יבינו, מה כתוב שם. לו  שם
היה לא טוב, לא היה נותן לך ושם חותמת כה גדולה."
"כרגיל אתה  צודק!"
כאשר בא תורה להיכנס לחדר הפקידה, הוציאה את תעודת הזהות
והציגה על השולחן.
"אני רואה, שהכנת  כבר את כל השיעורים, חייכה בשביעת רצון
הפקידה ",תמרה ברוך השם, בת 22 'עולה מאפגניסטן/  אפרידית/,
איך זה או אפגניסטן או אפרידית וחוץ מזה את בכלל לא נראית, כמו
אתיופית."
"למה אני צריכה להראות, כמו אתיופית", תמהה תמרה.
"כתוב כאן אפרידית ואני לא ראיתי עד עכשיו אפריקנית כל כך
לבנה, עוד יותר ממני. סליחה, אני מוכרחה להראות אותך להלה.
הלה, עזבי לרגע את הקליאנט שלך ובואי הנה."
כשהלה נכנסה, לאחר שחתמה במהירות ללקוח שלה;  אין עבודה,
הצביעה הפקידה על תמרה:
"הסתכלי עליה, הלה, האם היית מאמינה, שהיא אפרידית. היא לבנה
כמו שלג."
"אצלנו , אנשי ההרים כולם לבנים יותר מאנשי העיר", הסבירה
תמרה.
"ומה עשית שם בהרים, אם אפשר לדעת?"
"הייתי רועה כבשים.  היו לי  250 כבשים."
"וזאת הייתה עבודה שלך?"
לא, אחרי שהבאתי אותם למחנה, הייתי חולבת אותן"
"יופי. ותגידי לי, האם במקרה יודעת את לעשות גבינה."
"גבינה? הגבינה שעשיתי עם עוד  כמה נשים, הייתה  הכי טובה
בקאבול."
"ממש יופי, אבל אם קראת את המודעה, ידוע לך, שבמפעל שהתקשר
אתנו, מבקשים מנהל או מנהלת ולא  רק יודע לעשות גבינה"
באותו רגע הוציאה תמרה מארנקה מכתב מקופל עם חותמת גדולה ושאלה
בשקט:
"האם זה מה שכתוב במכתב יכול לעזור לי משהו. אבל הוא כתוב
אנגלית."
"אין בעיה. אנחנו צריכים לדעת אנגלית, כמו עברית ורוסית
ויידיש. תראי לי."
שתיהן התבוננו בחותמת והפקידה הראשית קראה מיד תוך תרגום
לעברית;
"הנדון מדם תמרה
אנו רואים כחובה לציין את העובדה, שבהיותה פליטה מאפגניסטן
במחנה של פליטים בפקיסטן, הצליחה לארגן ולהכניס סדר בין 300
נשים, שקיבלו  את המזון משלטונות שלנו שלוש פעמים ביום, יש
לציין, שההמון הפרוע קודם, קיבל את מרותה ובאופן טבעי  הפך
אותה למנהיגה שלו. לולא הסידורים שהכניסה מדם תמרה, היינו
נאלצים לא פעם להשתמש  בכוח של שוטרים. ביום צאתה מהמחנה אנו
מציינים ומקווים שימצא מוסד, שידע לנצל את כוחה הארגוני של מדם
תמרה.
ברגשי תודה ובכבוד רב
ג'ון קאריצ'י, הממונה על אספקת המזון במחנה ג'
וחותמת גדולה של ממשלת פקיסטן
מחלקת הטיפול בפליטים."
"ממש יופי. לא ראיתי אף פעם המלצה יותר טובה. הלה, האם חושבת
את מה אני חושבת. הביטי חבובה. אני מייעצת לך שאם תראי את
המנהל, דבר ראשון תראי לו את המכתב ותשאלי אותו אותה שאלה,
ששאלת אותנו. הנה הכתובת של המפעל ומספר האוטובוס, שבו תגיעי
כמעט עד לשער. אני מאחלת לך מקרב לבי הצלחה ושתתקבלי."
המפגש עם מנהל המפעל לייצור הגבינה  היה העתק גמור של המפגש עם
הפקידה במשרד העבודה. שם, גיל, ארץ מוצא, מקצוע, רועה, האם
עשית גם גבינה? כן? זה הכל יפה, אבל אנו זקוקים למנהל או מנהלת
ולא לפועלת  היודעת  לעשות גבינה. עדיין לא הוכחת, שאמנם  את
באמת יודעת ולכן.."
באותו הרגע הקריטי, שסימן לתמרה, שהראיון נגמר, כי הוא זקוק
למנהל/ת ולא לרועה צאן מהרי אפגניסטן,  שלפה תמרה מהארנק את
המכתב, שהפקידות כל כך התלהבו בו ושאלה את השאלה ההיסטורית:
"האם זה יכול לעזור לי משהו, כדי לשכנע אותך?"
הוא נטל את המכתב (המלצה של איזה עסקן מפלגתי!), הביט עליו,
התבונן בתשומת לב לחותמת ואחר כך החל לקרוא אותו:
"ממש פנטסטי. 300 נשים פרועות, שהמנהל לא יכול היה להסתדר אתן
וצריך היה להזמין שוטרים ואת הצלחת להטביע עליהן את מרותך ואף
הפכת למנהיגה שלהן, של 300 נשים.לצערי הקב אין במפעלי  300
נשים, שהייתי מוסר לך את ההנהלה עליהן.מה אעשה עם 300 נשים
ואהפוך אותן לעובדות במפעל לייצור גבינה ואיך נשיג  300 נשים?
יש לך מושג?"
"תן לי שבוע ימים ואספק לך 300 פועלות."
"נהדר" קבע המנהל משועשע בהצעה זאת,"ומי ידריך אותן לעשות
גבינה, שאפשר לאכול אותה."
זאת יהיה תפקידי. אני  מתחייבת תוך שבוע ימים, לאחר שאאסוף את
כולן, להדריך אותן, שתהינה פועלות חרוצות וטובות!"
העזה של  המועמדת למנהלת שיעשעה את המנהל והוא החליט להמשיך
במשחק:
"טוב.והיכן אעשיג חלב בשביל 300 עובדות, כדי לייצר חלב. פעם
רכשתי חלב מרפתות ודירים שבעמק יזרעאל ובגליל, אך עכשיו חיסלו
את כל הענף ומלבד מהגולן, עלינו להבריח את החלב מהשטחים וזאת
בסכנת חיים ממש."
"יש עוד בעיה אחת, לא פחות חמורה וחשובה, למי למכור את כמויות
אלה של הגבינה ובפרט בימים אלה, כשכל אחד אם קונה גבינה, קונה
הזולה ביותר ואז עליך להוריד את המחיר וכדי לא להפסיד, עליך
לפטר את רוב הפועלות ולהכריח את אלה, שנשארו, שיספקו לך אותה
כמות, שתוכל להפיץ במחיר המתקבל על הדעת, אך לא יקר מדי."
המשיכה תמרה  במשחק של המנהל.
"מדם תמרה נכבדה", הפסיק את המשחק המנהל, אני רואה שנוסף על
כשרון  להשתלט על אנשים פרועים וחסרי משמעת, בניגוד לפועלות
שלי השקטות וממושמעות, יש לך גם חוש מסחרי, כה נחוץ לעוזרת שלי
בעתיד.אני  מברך אותך עם קבלת משרתך כה  אחראית ומאחל לך הצלחה
בעבודתך במפעלי. אי לכך, בטרם תכנסי למשרדך, הייתי מציע לך,
שתעבדי כמה ימים במפעל, ממש עם הפועלות, כדי  לעמוד על תהליך
הייצור  ותפוקה, על מנת שבעתיד תוכלי לדעת, מה לדרוש ואיך
להשפיע על  ה'פרסונל', מבלי לעורר התמרמרות, שלא יגידו ש"מטאטא
חדש מטאטא מהר", אם את מבינה אותי.
"לא הבינותי את המשל, אך נדמה לי שאני ירדתי לכוונתך.אם כך,
מותר לי להודיע לבעלי.."
"את חייבת להודיע לבעלך, שאני מקנא בו, שיש לו אישה כה כשרונית
ומחר,  בלי נדר, תתיצבי  במפעל בשעה שמונה."
"ומה לגבי..?"
"הו, לא אקפח אותך וזאת תדעי רק, אחרי המזכיר שלי יקליד את
החוזה, נגיד לשלוש שנים, לפי שעה, אם אין לך התנגדות?"
"אין התנגדות. תודה רבה.אהיה שמחה לעבוד אתך ולהתראות מחר."
"להתראות בשעה שמונה. האם את נוהגת? לא? אבל האוטובוס מגיע
קרוב מאוד למפעל. אז עוד פעם בהצלחה תמרה ולהתראות!"
מיד אחרי שגמרנו את העוגה האפרידית עם גבינה, שתמרה הכינה ואף
הילדים וגברת בלה טעמו כוסית קטנה של יין.."
"מי זאת גברת בלה?"
"עוד תשמע עליה, מלאך מהשמים,אבל תתן לי לגמור,איך אני  נפרדתי
מהארגז והפכתי למנהל.."
"סליחה, רשות הדיבור נתונה לך."
"פניתי מיד לשמוליק, שעיין במוסף "דרושים", שגברת בלה, במקום
לזרוק אותו מיד לפח, שמרה בשבילו ונתתי לו פקודה:
"שמוליק, עכשיו שאמא קיבלה ג'וב כזה בזכותך,   אתה מוצא לי
ב"דרושים" שלך ג'וב לא פחות מכובד מזה של אמא. הבינות? זאת לא
בקשה, אלא פקודה!"
"כן אדוני!" הצדיע לי שמוליק הצדעה צבאית."יש! אבל זה יעלה לך
עשרה שקל!"
"עשרה שקל? בעד מה?"
"בעד הידיעה! אני החלטתי, כשאהיה בר-מצוה לפתוח משרד בשביל כל
מבקשי עבודה ו.."
"משרד? ולדרוש מאדם, שאתה עושה לו טובה 10 שקל?"
"20 שקל. אני עושה לך הנחה, כי אתה אבא שלי. האם  לא חשבת,
שבמקום לעיין במודעות טפשיות אלה,  כל ילד היה מעדיף לקרוא את
הרפתקאות הרי פוטר או איזה ספר 'מדליק' אחר?"
"אבל 20 שקל ולנצל את מצבו של אדם, שמתרוצץ ממשרד למשרד, כדי
לקבל עבודה.טוב, אם אקבל את העבודה, אקנה לך /המבורגר' כל כך
גדול, שלא תוכל להכניס אותו לפה. תראה את המודעה!"
כרגיל לא הייתה כל כתובת וכל שם ורק מספר הטלפון. רק הצצתי על
המספר  ומיד  קבעתי:
" זה לא בשבילי!"
"מדוע?" התפלא שמוליק,"מחפשים מנהל עבודה במפעל להנעלה ואתה
בהחלט מתאים לזה עם הנסיון שלך במפעל  הקודם ועם זה שאתה
יחישי, שיודע לייצר מגפים אפרקידיים"
"זה נכון, אלא שזה לא מספר המפעל, אלא של "כוח העבודה" ולי אין
כל חשק  להזיע, כדי להוכיח את עצמי ובסוף כל חודש להתחלק עם
מנהל "כוח העבודה", מזכירה שלו, הטלפוניסטית, הסוכנת ואינני
יודע עם מי עוד."
"אז לך, כמו אמא ישר למשרד העבודה מטעם הממשלה ותגיד להם:"כתוב
כך וכך. זאת מודעה מטעם משרד פרטי ואני מקווה, שאם הם יודעים
באיזה מפעל מדובר, אז לכם יש בוודאי יותר אפשרויות לדעת, מי
זקוק למנהל העבודה."
"כך באמת אעשה" עניתי לו. עוד באותו היום זכיתי במספר, תאריך
ושעה, שאני רשאי להתייצב לפני הפקידה במשרד העבודה. במקום
לענות על עשרות שאלות ולספק נתונים לגליון, שפקידה ממלאה ובסוף
רושמת:"זכאי לדמי אבטלה!",הצבעתי ישר על המודעה ועוררתי את
גאוותה של הפקידה על אפשרויות, שלפניה, בדיוק כפי ששמוליק דיבר
וזה הצליח.
"כמה כבר יש מפעלים כאלה, הזקוקים למנהל עבודה?" דיברה אל
עצמה, סך הכל  שלושה, מקסימום ארבעה! יעל תתקשרי עם  מפעלי
ההנעלה ,את הטלפונים תמצאי בפנקס הכחול ושאלי אותם, אם הם
זקוקים למנהל העבודה. אם נצליח לקבל תשובה חיובית, נפתיע קצת
את האדונים  מ"כוח העבודה".
כבר בטלפון השני מצאה את המנהל, שהודה שהוא זקוק באופן דחוף
למנהל  עבודה, לאחר שהקודם נאלץ היה לעזוב את העבודה מטעמים
בריאותיים.
"יש לך מזל, שמיד מצאנו. כל היתר תלוי בכשרון שיכנוע שלך ובכלל
בנתונים שלך. הנה הכתובת, תתייצב מחר בשעה 9 אצל אדון הר-זהב,
אם יש לך המלצות מהמקום הקודם, מה טוב ואם לא, עליך לדעת, איך
להוכיח לו, שאתה ראוי לקבל את הג'וב אצלו. אז שיהיה לך בהצלחה
ואם לא קשה לך תודיע לנו, אם נתקבלת או ש.. אבל לפי המרץ שלך,
בטוחה אני שתתקבל."
הוא קיבל אותי במשרדו הגדול, כשהוא נהנה מנידנוד בכורסתו.
ברור, שדבר הראשון ששאל, האם יש לי המלצות כלשהן. לא התבלבלתי
ובקול בוטח סיפרתי לו, איך ניהלתי את מפעלי ההנעלה אצל שחורי ,
שקיבל  ממשרד העבודה מילגה, כדי להעסיק  יהודים, שהסתובבו
חודשים שלמים בעיירה מחוסרי עבודה ואיך כעבור שלושה חודשים
בדיוק, הכריז על  פשיטת רגל ויום אחד כשהגיע מוקדם מאוד למפעל,
כדי לבדוק, אם כל המכונות בסדר, נוכח שכל המכונות נעלמו, בעל
המפעאל נעלם ויודעי דבר מההסתדרות ידעו לספר, שהוא עבר לממלכת
ירדן ושם פתח את המפעל מחדש עם פועלים המקבלים 30 דולר
אמריקנים (!) בחודש. ברור, שלא היה עם מי לדבר על המלצה, כי לו
הייתי פוגש אותו, הייתי יורק לו בפנים, כמו כל הפועלים שלי.אתה
בטח שמעת על פרשת שחורי ואין לי מה להוסיף עליו,אבל אם תועיל
לגשת אתי לאולם העבודה, מוכן אני להסביר לך מה טיבה של כל
המכונה, שאנשיך מפעילים אותה, להעריך בו במקום, כמה המכונה
מסוגלת להוציא  חלקים, במקרה שאתה בעצמך מייצר אותם או  כמה
אפשר להרכיב במשך היום, במקרה שאתה מקבל מחוץ לארץ חלקים
והעיקר, כמה אפשר לדרוש מהפועלים, שיוציאו.."
"אני רואה, שאתה בקי בתהליכי ייצור אדון.."
"ברוך השמי ואם אזכה לעבוד במפעלך, קרא לי פשוט : ברוך ועוד
דבר אחד אני יודע, במקרה שנוסף על ייצור נעליים סטנדרטיות תרצה
לפתוח  מכון לנעליים  או מגפיים לא סטנדרטיות, מוכן אני נוסף
על הנהלה, להדריך עוזר, כשאני בעצמי אקבל ומטפל בלקוח."
"האם אתה מתכוון לנעליים אורטופדיות?"
"משהו כזה. בהיותי בקאבול שבאפגניסטן  התפרסמתי  כמומחה לייצור
מגפיים אפרידיים ואפילו המשפחה המלכותית, כשהייתה, היתה פונה
אלי."
"מה טיבם של מגפיים אפרידיים?"
"פשוט. נניח המכונה מייצרת מספר 40 או 42 או 45, אבל מה יעשה
בן אדם, שלא נוח לו במספרים אלה, צפוף מדי או  רחב מדי. כשבן
אדם כזה מתאונן, שזה לא נוח לו, אני מציע לו להפשיל את  החלק
התחתון של מכנסיו, מודד בדיוק את הקף השוק, מצייר את כף הרגל
ואז אני תופר לו תוך כמה שעות מגף או נעל גבוהה, שמתאימה בדיוק
לרגלו ואז הוא מרגיש, כאילו נולד עם הנעל הזאת. ברור, שאחרי
שהוא ינעל נעל כזאת, הוא  יפיץ את השמועה בלי פרסומת בעיתון או
בטלוויזיה, שבמפעל שלך  מייצרים נעליי פלא או   מגפי פלא,
הנכנסים מתחת למכנסיים."
"זה  באמת מעניין והייתי בהחלט מוכן  להכניס למפעל ענף צדדי
כזה, לו הייתי באמת  בטוח.."
"אדוני,אינני סוכן ביטוח, המשכנע  לקוחות לחתום על נייר. אנחנו
דנים על שני נושאים. אם  לא תתנגד, אבקש  לתת לי שנסה חודש,
חודשיים בתור מנהל ובתום הזמן תחליט, אם להעניק לי קביעות או
לא. ולגבי "המגפיים האפרידיים", שעליהם דיברתי, אם תסכים
להוריד את נעליך ולמסור לי את רגליך לבדיקה ואחר כך  לתת לי
חדר לנאמר, ארבע שעות, אראה לך מה אני מסוגל לעשות במו ידי."
"ארבע שעות? אני מציע שלא תגביל את עצמך והעיקר התוצאות! האם
חדר זה יהיה לך נוח. זהו חדר הישיבות.האם המגישה תפריע לך, אם
תגיש לך, מה אתה שותה תה או קפה וסנדביץ' תבחר אצלה.בסדר?"
מה אגיד לך. גם לו מסר לי מלך אפגניסטן אולם לרשותי, כדי שאכין
לו זוג מגפיים אטרידיים, לא הייתי עובד תוך התרוממות נפש כזאת
ויחד עם זאת תוך הקפדה  מירבית למידות שעשיתי. אינני זוכר, מה
הזמנתי אצל המגישה, שנצטווה להיכנס על קצות האצבעות, אבל  בטרם
חלפו ארבע שעות, יצאתי מהאולם עם זוג מגפיים ביד אחת ובמזוודה,
בה החזקתי את הכלים וחומרים לזוג אחד בשניה.
"מה זה נדהם המנהל, כשגילה בידי מזוודה כבדה, איך הכנסת אותה.
האם קצין הביטחון נתן לך להיכנס עם מזוודה זאת?"
"תנוח דעתך,אדוני. קצין הביטחון בדק כל פריט  שבמזוודה ואחרי
שבדק אותה  פעם ופעמיים, נתן לי להיכנס לחדרך, כשהסברתי לו,
שעלי להכין משהו בשבילך."
והוא 'קנה' את ההסבר? טוב! עכשיו נראה, למה חיכיתי ארבע שעות.
בדיוק ארבע שעות."
"פחות רבע!" ציינתי.
"פחות רבע", הסכים אתי.
"עכשיו הואל נא בטובך להוריד את נעליך ולנסות, מה שמתאים באמת
לרגליך."
כאשר נעל את  "המגפיים האפרידיים", פתח כרגיל בהליכה זהירה על
פני השטיח.
"אין צורך בשטיח, אני בטוח, שלא תחליף את הסחורה!" קראתי.
הוא שמע בקולי ולפתעי הרים את ראשו והחל  לצעוד צעדים ארוכים
ובוטחים בחדר.עתה דמה לתרנגול גאה או בשפה אנושית לקצין בשעת
מסדר בוקר. הוא אפילו שם יד אחת מאחורי גבו והקיף את החדר.תוך
הליכה נכנס לאולם הישיבות ולפתע יצא ממנו במהירות וניגש לטלפון
פנימי.
"יחזקאל, עזוב  מיד את החשבונות ובוא אלי. אתה מוכרח לראות
משהו. זהו שותפי הוותיק. נראה מה יגיד."
כשנכנס יחזקאל פנה מיד לשותפו:
"מה קרה? אני מקווה שלא קראת לי, כדי לבשר לי משהו לא נעים?"
"לא נעים? לא! זה דווקא נעים מאוד. קודם כל תכיר את מנהל
העבודה שלנו, חבר ברוך."
"נעים לי מאוד!" הוא הושיט לי את ידו. אני בטוח, שהוא הציג
לפניך ערמת מכתבי המלצה, אם כך מהר החלטת. אבל, אני בטוח, שלא
לשם זאת  קראת לי בבהילות כזאת?"
"לא. לגבי מכתבי המלצה, תתפלא לשמוע, שלא היה לו שום מכתבי
המלצה והוא בעצמו שימש  לעצמו המלצה. היינו באולם העבודה והוא
הציג בקיאות מושלמת במכונות וארגון העבודה. אבל נוסף לכך, שעד
עכשיו מדהים אותי והייתי מוכרח להראות לך..תסתכל עלי, לא על
הפנים קצת יותר למטה.."
"הי. מה זה. היית אצל אורטופד?"
"לא הוא היה אצלי."
"לא יכול להיות. שום אורטופד לא יצא ממשרדו ואם הוא בא אליך,
שילמת לו כמה שטרות גדולים."
"לא שילמתי לו אף שטר!"
"אתה ממש משגע אותי. רגע מה קרה לרגליך? לולא זאת שאני מכיר את
רגליך הרזות מסאונה, הייתי אומר , שכמו שנשים ממלאות את השדיים

השטוחות, הוא מילא את רגליך. אתה נראה ממש, כמו  קוקוריקו,
חתיך צעיר. הזהר, אם תבוא הביתה ומירי שלך תראה אותך, אני
בטוח, שהיא תחשוד בך, שמצאת איזו חתיכה ולמענה החלטת לעשות
'אוברל'."
"היא לט תוכל לחשוד בי ואם היא תרצה שגם רגל שלה תיראה
אלגנטית, אביא אותה ל'אורטופד' שלנו ואני בטו, שהוא יתקין
בשביךה, כמו בשבילי, איך אתה קורא לזה, ברוך?"
"מגפיים אטרידיים", ציינתי בשקט.
"יקחני שד, אם הבינותי משהו ממה שדיברת, אבל מה שאני רואה, שזה
יפה ומשכנע אותי."
בסך הכל ארבע שעות"  
"פחות רבע", הערתי.
"אתה צודק. פחות רבע. בכל אופן, אם אתה תרצה להרגיש את עצמך,
כאילו לא הלכת על הרצפה או על הכביש המחוספס, אלא  בין עננים,
כמו בגן עדן, תפנה ל'מאיסטרו' ברוך והוא בהמלצתי, אם יהיה לו
זמן, יקל על רגליך הישנות."
"מר ברוך?"
"פשוט ברוך. אין צורך במר. זה גם יותר קצר, אם תצטרך אותי
באופן דחוף בענייני המפעל, אדוני. פשוט קרא  ברמקול
הפנימי:"ברוך!" ומיד אעמוד לרשותך."
"ניסים ונפלאות. איך הגרלת אותו? דרך "כוח העבודה"?
"תתפלא לשמוע. פשוט דרך משרד העבודה. רק נתתי מודעה ומיד שלחו
לי."
"בשעה טובה. סוף סוף אפשר יהיה להזיז את העניינים, האם יש לך
מכונית?
"לא, באתי באוטובוס."
"אין בעיה. נשלח לך לקורס המזורז לנהיגה. איש שמכיר את מבנה
המכונות לא יהיו לו בעיות רבות ואם תקבל רשיון, נמסור לך את
המיצובישי, שמונח מחוסר עבודה,
מאז שהקודם הפסיק לעבוד אצלנו."
עכשיו, כששנינו היינו עסוקים ולא באנו הביתה לארוחת צהרים,
הסתבכו קצת העניינים. אמנם התאומים הודיעו, שזה לא מפריע להם
והם יודעים לחמם ב'אובן', מה שאמא הכינה  בערב, אבל ברור היה
לשנינו, שלזמן ממושך אי אפשר לסמוך על  'טבחיות' של הילדים.
נודע לנו גם, שבמקום לחמם את האוכל, הם פשוט קנו מהקיוסק פלפל.
וברגע כזה, הופיע מלאך מהשמים בדמותה של גברת בלה. אלמנתו של
סגן אלוף, השכנה הקרובה שלנו, שהתאהבה פשוט בשמוליק ובשרוליק.
היא הודיעה, שמשעמם לה לבד בבית וממילא אין לה מה לעשות ולכן
התנדבה לדאוג לארוחת צהריים של הילדים ואף לאכול יחד אתם. אין
להוסיף, שהיא הייתה משאירה גם בשבילנו ארוחה ומעתה הפכה ארוחת
ערב, הארוחה המשותפת של כל המשפחה.
באותה  התלהבות ובאותו המרץ, שהיא אירגנה את הנשים במחנה
בפקיסטן, התמסרה עתה תמרה לעבודה במפעל.היא הגבירה לא רק את
תפוקת העובדות , אבל  בעיקר השתדלה לשפר את טיב הגבינה, כדי
להוציא אותה מהטעם השיגרתי.
ערב אחד, אחרי המנוחה ניגשה אלי ופנתה בקול בקשה:
"ברוכי, אני צריכה גינה. נזכרתי במשהו, שלגמרי שכחתי והייתי
רוצה עכשיו כשאני עוסקת בגבינה לעשות משהו, כמו פעם בבית."
"ומי לא נותן לך לללכת  לגינה? לא רחוק מהבית יש גינה עם
ספסלים."
"אני מתכוונת לגינה שלי."
"שלך? כמה גדולה?"
"לא יותר מדי. אני אצופף את השתילים"
"שתילים אמרת? מה את רוצה לגדל?"
אני לא יודעת, איך קוראים להם עברית, אבל כשיצאנו מהמחנה,
הספקתי עוד לקחת שקית עם זרעים, שעלים שלהם נותנים טעם מיוחד
לגבינה. כך לימדה אותנו  הסבתא והיא  אמרה לנו, שזה הסוד של
השבט
ואין לגלות אותו לאף אחד בעיר."
"אם סבתא לימדה אתכן, אז בוודאי ידעה. השאלה רק, אם הטעם
האפרידי ימצא חן בעיני האשכנזים ואפילו ספרדים. ולגבי הגינה,
אן היא לא גדולה, יש לך חלקה מאחורי חלון שינה שלנו.לפי המראה
שלה עכשיו, בטוח אני, שאיש לא יתנגד, שתעדרי אותה ותשתלי מתחת
לחלונך, מה שאת רוצה."
"אתה תמיד מוצא פיתרון, ברוכי. אני כבר הולכת לסלק את הקוצים
ואת האבנים."
"קחי אתך את שרוליק ואת שמוליק. לא יזיק להם קצת ללכלך את
הידיים."
"ננכון. יסמעייל וסמואל ( ב'ס' ולא ב'ש'!) אתם  רוצים לעזור
קצת לאמא ולהוציא את העשבים הלא טובים מהגינה?"
"בחפץ לב, אמא", ענה שרוליק, "אבל בתנאי אחד, שמהיום והלאה
תפסיקי לקרוא לי 'יסמעיל' ולאחי  'סמואל' ב'ס'.מהיום שנכנסתי
לכיתה, קראתי לעצמי י ש ר א ל  ולא ישמעאל.."
"אבל  אתה נקרא על שם אחי, שהוא  גבר גדול, אמיץ, יפה והוא
אחי, שאני  אהבתי אותו ואוהבת אותו."
"את צריכה לאהוב את אבא ולא את האיש, שיש לו שם כזה", הפסיק
אותה  שרוליק.
" לידיעתך ישמעאל היה בן שפחה והוא גורש יחד עם אמו על ידי
שרה, אשתו של אברהם העברי ונוסף לכך זהו שם ערבי ולו קראתי
לעצמי ישמעאל, היו כולם מרביצים לי וקוראים לי :" ערבי
מלוכלך!,"
"יסמעיל לא היה בכלל  ערבי, אפרידים הם.."
"לא חשוב, מיהו יסמעיל. אני הודעתי למורה,שתרשוםם ביומן, ששמי
ישראל ובכלל 'החברה' קוראים לנו  'שרוליק' ו'שמוליק', שאלה הם
שמות ישראליים וטוב לנו עם  שמות אלה."
לראשונה חשתי, שפניה של תמרה הביעו כאב עמוק. כך בטח  חשה אם,
שמישהו נטל ממנה את ילדיה האהובים  והודיע לה, שאלה בכלל אינם
ילדים שלה. כדי להרפות קצתץ את האווירה המתוחה, ניסיתי לעודד
אותה , אף העצמי לא האמנתי במה שאמרתי:
"הביטי תמרה, אף אני בטוח, שאם יסמעיך יבוא ארצה, גם הוא ירצה
להחליף את שמו לישראל."
"יסמעיל? ארצה? הוא לעולם לא יבוא ארצה. לשם מה? מה יש כאן?
יעבוד בקיבוץ כרועה צאן? מי מכבד  היום רועה צאן? אם בכלל יש
עוד קיבוץ שמגדל צאן.לא! הוא לעולם לא יבוא ארצה והוא לא צריך
לבוא. שם בהרים הוא חופשי, כמו ציפור גדולה זאת..איך קוראים לה
בעברית עם כנפיים גדולות?
"עם מקור גדול? שמביאה תינוקות? קוראים לה 'חסידה' , הסברתי לה
תוך צחוק.
"לא עם מקור ארוך, ציפור גדולה, חזקה, מלך ציפורים!"
"אהה. את מתכוונת ךנשר?"
"כן, נשר. הוא חי בהרים, כמ8ו נשר וכאן יכניסו אותו ישר לכלוב.
יתנו לו "סל קליטה" , כמו לרווק, אבל הוא לא יהיה חופשי. לא!
הוא לא צריך לבוא! טוב, אז אני הולכת לגינה ואני לא רוצה,
שמישהו יעזור לי
ויכנס לחלקה, שאני אעבוד בה ו..אני אקרא לכם, איך שאני רוצה,
איך שאני רגילה ובשפ, שאני נתתי, כשאתם נולדתם. שמעתם?"
"כן, אמא!" ענו לה שניהם בקול אחד.
מעתה עיבדה תמרה את החלקה. אחרי שחרתה במסמר תלמים, זעה לתוכם
זרעים, אחד אחד . היא לא הרשתה לאף אחד להשקות את  זרעיה.היא
הכינה לעצמה משפך מקופסה שבה עשתה חורים והזליפה בזהירות טיפות
קטנות לתוך התלמים.
יום אחד עצרה את המנהל ובפיה בקשה מוזרה:
"האם  את מסכים לתת לי כד  אחד של חלב, אבל לא של פרה, אלא זאת
עם קרניים ועושה 'מה', שממנה עושים גבינה..?"
"כד חלב? אפשר לדעת לשם מה?"
"אני רוצה ל.., אני לא יודעת איך אומרים עברקית?"
"לראות? לנסות?"
"אני חושבת, שזה 'לנסות', אם לא שכחתי לעשות גבינה
אפרידית,שהיא אולי יותר טעימה משלנו. סלח לי, אדוני, שאני
אומרת זאת, אבל אולי נוכל לעשות גבינה, שירצו אותה לקנות בגלל
טעמה?"
"גבינה אפרידית? אף פעם לא שמעתי על "גבינה אפרידית. האם לא
עושים אותה באותה צורה, כמו כל גבינה?"
"לא, אצלנו באפגניסטן, צומח בהרים צמח, סתם צמח, שלא מגדלים
אותו, הוא בעצמו צומח וכאשר הנשים שלנו מכניסות  לחלב כמה עלים
לשעה אחת בלבד, קיבלה הגבינה טעם וריח מיוחד, שאנשי קאבולל היו
חוטפים אותה, כשהיא הובאה על ידי אנשים שלנו לשוק."
"מעניין. מעניין מאוד. עלים של צמח בר הופכים חלב לגבינה טעימה
וריחנית.ולך יש צמח כזה?
"אני גידלתי אותו בגינה שעל יד הבית מזרעים שהבאתי אתי ואני
מקווה, שהפרחים יחזירו לי שוב את הזרעים שהכנסתי לאדמה. פה
האדמה אחרת מהאדמה בהרים, אבל אני טיפלתי בהם, כמו בילדים
שלי."
"ועכשיו את רוצה לנסות על כד אחד של חלב עזים?"
"ע ז י ם!" מלמלה תמרה, תמיד אני שוכחת את המלה הזאת. אולי
בגלל זה, שאני הייתי  רק רועה של כבשים ואחי רעה עזים."
"טוב אני אתן הוראה  למסור לך כד חלב עזים, עשי בו כרצונך ואף
תוסיפי כמה מלים, כמו שהסבתות מדברות, ונראה מחר, מה יצא מהחלב
הזה?"
כאשר הופיע למחרת המנהל במשרדו, נדהם כשמצא על שולחן עבודתו
צלחת עם חתיכת גבינה ופתק מצורף:"בתיאבון, ממני תמרה ואל נא
תשוש לטעום אותה.זה לא רעל. אני טעמתי כבר קודם וגם  שיכנעתי
את יחזקאל לטעום."
הוא חתך בסכין חתיכה קטנה של  הגבינה והעביר אותה במזלג לפיו.
הוא  נשף לאפו את  ריחה , ליקק  פיצפצון ממנה ואחר כך טעם.
מיד אחר כך חתך עוד נתח יותר גדול ואכל אותו ב בהנאה גלויה.
"תמרה מתבקשת למשרד!" קרא לטלפון הנשמע בכל אולם העבודה. כאשר
הופיעה תמרה, פסק בקיצור:
"נפלאה! אני מסכים אתך. טעם כזה ונוסף לכך הריח העדין אין
לגבינה שלנו ואני בטוח , שבשום מפעל אף לא בחוץ לארץ מייצרים
גבינה כזאת. איזו כמות של גבינה את יכולה לייצר בעזרת הצמחים
שגידלת בגינה ה שלך?"
" עד מאה כדים. בתור ייצור המוני, כמו שהמכונות מייצרות, אין
מה לחשוב. עבודה זאת צריכה להיות ידענית ולהזהר באיזה שלב,
להוציא את העלים, כדי לא להפריז."
"אבל אפשר לשכור חלקת אדמה יותר גדולה, להזמין גנן מקצועי ואז
אפשר להגביר את התפוקה ולהכריז על גבינה מיוחדת ,שנ8ועדת רק
לאניני הטעם, כלומר שיש להם טעם טוב וכסף לשלם בעד גבינה
מיוחדת."
"אי אפשר. אני לא יכולה למסור לשום גנן את העבודה הזאת!"
"הביטי, ברור, שאת תפקחי על העבודה ונוכל להכניס לחוזה, סעיף
המבטיח לך, תוספת  מגבינה זאת, שנפיץ או אם את רוצה סכום
חד-פעמי, המתקבל על הדעת, תמורת הזכויות שאת תמסרי לרשות
המפעל. ועוד דבר אחד, זה עתה בא לי הרעיון. נקרא לגבינה
"תמרה" ועל כל האוטובוסים תתנוסס תמונתך , כשאת טועמת חתיכת
גבינה וכתובת:"  כל המדינה שרה -אין כמו גבינת תמרה!" את רואה
בזכותך הפכתי למשורר. אז מה דעתך?"
"הבט אדוני.  אני אמשיך לגדל את השתילים, רק אני  ולייצור אני
אבחר לי שתי- שלוש עובדות, שיעזרו לי ואם אתה רוצה להוסיף לי
תמורת תוספת מוצר למשכורתי, אודה לך מאוד. לא אעמוד אתך על
המקח. דבר אחד  אני מבטיחה לך,שכל עוד אעבוד אצלך, תהיה גבינה
שאתה רוצה לקרוא בשמי רק מיוצרת אצלך ואיש לא ידע את סוד
הייצור. לגבי חלקת אדמה יותר גדולה וגנן, לא אוכל להסכים.
אצלנו בשבט נשבענו כולנו לפני זקני השבט ולפני הסבתות, שנוציא
את סוד  ייצור גבינה שלנו מחוץ לגבולות השבט."
"טוב. נשבעת לפני המכדשף הגדול והסבתות.  כל זה יפה. אבל עכשיו
את חיה בארץ תרבותית, מתקדמת ובמאה העשרים ואחת ולא  בתוך שבט
שבהרים."
"שבט שלי הצטיין בתרבות מפותחת ועתיקה מכל  תושבי אפגניסטן ואף
כאן כשאני יושבת במשרדך, שיש בו כל אמצאות הטכניקה, אני לא
שוכחת אף לרגע קט, שאני  בת שבט אפרידים."
"יהיה כרצונך. אז זאת תהיה גבינה מיוחדת, לא המונית ולגבי
תוספת נחיכרת במשכורתך עם הגדלת התפוקה, אני אעמוד בדיבורי.'
,תודה רבה, אדוני, ועתה אם תרשה לי, ארד לראות ,אם עובדות
הנחמדות שלי לא  עשו להן הפסקה בעת העדרי."
"נכון. על מנהלת כזאת חלמתי. אף אם  מדברת אתי על דברים
חשובים, כמון פיתוח המפעל, עיניה  מופנות בלי הרף למה שנעשה
באולם העבודה. תודה רבה בעד חתיכת גבינה 'תמרה'. אם  אפשר לבקש
, תשלחי לי עוד חתיכה יותר גדולה. בחפץ לב אפתיע את אשתי."
"אם תרשה לי, אוציא מתוך המפעל חתיכה נוספת, בשביל בעלי ובשביל
ילדי, שיראו במו עיניהם, מה כוחם של הצמחים שאני מגדלת?"
בחפץ לב, תמרה, אם תרשי לי לא לקרוא לך בלי הרף ' כברת'?
"אני מרשה ותודה."
"אני מודה לך"  קרא בקול נרגש המנהל.
מעתה  הוארכו שעות עבודה של תמרה. מיד אחרי ארוחת הערב
המשותפת, הייתה נעלמת בגינה ומטפלת ב'ילדים' שלה, שלא מרדו
נגדה וקיבלו באהבה את טיפולה.
"אז  הילדים לא הפסיקו את המרד שלהם נגד  אמם?"
"נקרא לזה:"שביתת נשק". בכלל ניכרת אצלם השפעתו של המורה
להתעמלות, שאותו הם מעריצים. היית חושב, שאלה לא בנים של  ברוך
השם, הסנדלר הנודד, אלא של איזה לוחם אפרידי. לפי דעתי, צריכה
תמרה להתגאות בהם, כי אף הם שונאים את השם יסמעאל, הם דומים
לאחיה.שניהם  חולמים להיות גיבורי ישראל[ ובפרט שרוליק, שבטוח,
שהוא יהיה פעם אם לא רמטכ"ל, אז סא"ל או אפילו אלוף. לא תאמין,
אבל שניהם כתבו מכתב למופז, והבטיחו לו, שהם ישתדלו בכל כוחם,
כדי שאחד מהם, כשיגדל יהיה הרמטכ"ל האפרידי הראשון."
לפתע הציץ בשעון וקרא מבוהל:
"סלח לי, אדוני הנכבד, שיש לך כל כך הרבה סבלנות להקשיב
לפטפוטים שלי. לצערי הרב, שכחתי את עצמי ואני ב'אוברדרפט'
נורא. לכל הפחות רבע שעה. מנהל החשבונות שלי  יקלל אותי, כי
הוא מחכה לי, למסור את הסיכום של תפוקת היום ואחר כך לנסוע
הביתה, שהוא לא רחוק מהמפעל.  אצטרך לתת קצת גז למיצובישי שלי.
מה שרציתי להגיד, וזה העיקר, שגם אם לא הכרת אותי, אני תמיד
וזאת לא פרזה, עד סוף ימי, אזכור אותך ומה שעשית לי באותו
היום, כשכיוונת אותי למשרד לקליטת העליה. אם יהיה לך פעם זמן,
בערב, אנא קפוץ אלינו הביתה. תמרה והילדים ישמחו לראות אותך.
לא פעם סיפרתי להם עליך ועכשיו יראו איך נראה אליהו הנביא, בלי
זקן. לגמרי שכחתי, איך תדע, איפה אנו גרים. הנה, קח את כרטיס
ביקורים שלנו.תמרה וברוך..ותמיד תתגאה, שאתה שאוהב לשמוע אנשים
ואחר כךך לכתוב עליהם סיפורים, גרמת לכך שהסיפור שלנו נגמר
ב..
                                  ה  פ י   א נ ד!!





מפקיסטן לארץ ישראל
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דוריאן גריי? זה
החלוץ של
ליברפול?




מתוך "1001
משפטים שאלון
מזרחי עוד לא
אמר, אבל סביר
שיאמר אותם
מתישהו"


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/02 15:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה