ישבתי בחדר מסוחררת מסיבה שלא ברורה לי. העברתי את הסחרחורת
לאט והחלטתי לצאת לטיול, לנקות את הראש. הלכתי אל ה"מכתש" שמו
שהוא ניקרא בחיבה על ידי ילדי השכונה. זהו שטח אדמה ענק, אולי
שטח בניה, שלא ברור למה הוא משמש. שטחים גדולים של חול, בורות
וגבעות.
ירדתי למטה בלי לחשוב יותר מדיי והתחלתי לחצות את הכביש,
מהרהרת על כך מה העבר עליי בימים האחרונים. הגעתי לשטח.
צועדת על החול הרך, החלטתי להוריד נעליים, להרגיש את החול בין
אצבעות הרגליים. נעצרתי וחלצתי את נעליי. החול היה קריר ורטוב
מעט מטל.
הרוח הקרירה שנשבה הנעימה לי מאוד והוסיפה למטרה שבגללה יצאתי
מהביתה מלכתחילה- ניקוי ראש. מזג האוויר היה מדהים. לא חם מדיי
ולא קר מדיי. בדיוק כמו שאני אוהבת.
המשכתי ללכת, מסתובבת לי בשטח, פונה ימינה, פונה שמאלה, עולה
על גבעות, עוברת חול, דשא ואספלט. בדרכי עברתי חבורה של נערים
שעשו קומזיץ באמצע המכתש הענק, ישבו והכינו קפה, ישבו עם
גיטרות ושרו. חייכתי לעצמי, מהרהרת על כמה שהגיל הזה כייפי,
כמה חבל שלא הערכתי אותו כראוי שהייתי בת 16-17.
ככל שהעמקתי לתוך השטח, כך הרגשתי יותר מבודדת, לבד עם עצמי
ושום דבר לא יכול להפריע לי עכשיו. מן שלווה שכזאת.
ממרחק מה ראיתי דמות הולכת לקראתי, הליכה מוזרה הייתה לה.
"בחור עייף" חשבתי לעצמי "או בטח מסטול" גיחכתי.
ככל שהצטמצם המרחק בייני לבין הדמות, כך מחשבותיי נדדו וראיתי
תסריטים. ידעתי שיש פה באיזור איזה מקום שיש שם נרקומנים, או
איזה "קנטת מעשנים".
צמרמורת קלה עברה במורד גבי, ופחד התגנב לו מאחור. ניערתי את
עצמי מהפחד שתקף אותי ובמקום לפנות שמאלה בחרתי להמשיך ישר.
לעבר הדמות.
"סליחה, מה השעה" פנה אלי הבחור.
"אין לי שעון" עניתי באדישות. הוא בחן אותי, כניראה רצה לראות
אם באמת אין לי שעון.
"תודה" אמר "מה בחורה כמוך, מטיילת בשטח כזה, באמצע הלילה?"
"נו באמת... הוא חושב שהמשפט הזה עדיין עובד על בחורות?" חשבתי
לעצמי "למען האמת אני באתי לפה בשבל להתבודד ולנקות את הראש,
מה אתה עושה פה?" שאלתי חזרה, "אני? סתם... מחפש בחורות
שמסתובבות פה באמצע הלילה בשביל לנקות את הראש" חייך אלי, חושף
שיניים מדהימות וחיוך מקסים.
"טוב, שיהיה לך ערב נעים, וחיפושים מוצלחים" אמרתי, מתחילה
לצעוד הלאה.
"אפשר לשאול אותך עוד אלה לפני שאת נעלמת?" שאל.
"SHOOT" אמרתי.
את ניראת צעירה למדיי. מה יש לך לנקות מהראש ב- 3 לפנות
בוקר?"
נאלמתי דום.
"אתה לא חושב שזו שאלה קצת אישית?" הערתי
"אני חושב שזו שאלה מאוד אישית" ענה "אבל מה איכפת לך , את לא
מכירה אותי. אני יכול להעלם לך עכשיו, אבל ניראה לי שלא יזיק
לך מישהו לדבר איתו".
"אני אסתדר, תודה" אמרתי והסתובבתי חזרה ללכת.
"שתרגישי שאת רוצה לדבר, תחשבי עליי, ואני אופיע" אמר מחייך
"שמי אוריאל, אני תמיד אהיה מאחורייך"
"או קיי......" עיקמתי פרצוף והמשכתי בדרכי מהורהרת, "מה
לעזאזל הוא מדבר?? עוד משוגע." הסתכלתי לאחור אבל הוא כבר
נעלם. משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת.
התיישבתי על איזה סלע בהמשך הדרך, חושבת על הכל. הבית, החבר,
הלימודים והעבודה. ופתאום קפץ לי לראש הבחור ממקודם. "חבל שלא
ניצלתי את הצעתו" חשבתי לעצמי "חוץ מהמשפט האידיוטי האחרון,
הוא היה ממש חמוד".
"אוריאל...." לחשתי את שמו עוצמת את עיניי.
"קראת לי?" הקפיץ אותי קול. קופצת מסלע בבהלה ומביטה לאחור
ראיתי אותו.
"בדיוק חשבתי עליך" אמרתי "מה, עקבת אחריי??" שאלתי בחשדנות
מתיישבת חזרה.
הוא צחק ואמר " אמרתי לך שאני תמיד מאחורייך ואת רק צריכה
לחשוב עליי ואופיע" הוא התיישב לצידי על הסלע מתבונן על השטח
המתפרס בפנינו.
"את יודעת" אמר " הרבה דברים בני האדם לא רואים"
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"קחי את עצמך לדוגמא, אם לא הייתי פונה אליך בהתחלה, לא הייתי
רואה אותי בכלל"
"לא נכון" עניתי "דווקא ראיתי אותך ואפילו העלתי השערות למה
אתה פה"
"ומה חשבת? שאני איזה משוגע? או איזה מסומם?" שאל
"למען האמת.... כן" צחקתי.
ישבנו על הסלע, אני ואוריאל ודיברנו, על המציאות, החזיון ומה
שבינהם. על דרכים לצימצום הפער שקיים בין מה שאתה רוצה שיקרה
ותשיג בחייך ובין מה שיש לך במציאות.
כל מה שאנשים חושבים שהם יודעים, יודעים שהם לא יודעים ומה שהם
לא יודעים אפילו שהם לא יודעים.
על מהות האדם, על דרכים לפתרון בעיות...
הרגשתי פגשתי בישות שלא מהעולם הזה.
הפגישה הזו ניראתה לי בכלל לא מקרית. כל הזמן קיבלתי את ההרגשה
שאני יושבת עם משהו או מישהו שלא רואים ופוגשים כל יום.
"לא חשבתי על זה ככה" היה המשפט שאמרתי הכי הרבה וחיי ניראו לי
פתאום הרבה פחות מסובכים ובלתי אפשריים. אוריאל האיר לי את
החושך, הוא הוציא אותי מן העלטה שהייתה מסביבי.

השיחה גלשה לשיחות על דת, אנרגיות, חיים ומוות, מלחמה ושלום.
ישבנו שם שעות, וצריך כבר ללכת הביתה, קמתי ללכת, ולאחר פרידה
קצרה התחלתיי ללכת, לאחר כמה מטרים הסתובבתי לאחור, להביט מבט
אחד אחרון באדם ששינה את חיי. הייתה מסביבו הילה, לבנה וטהורה,
הוא הביט בי מחייך, והבנתי עם מי דיברתי...

"מאחוריי אוריאל
מלפני גבריאל,
משמאלי רפאל
ומימיני מיכאל.
ומעל ראשי, שכינת אל ורזיאל"


שיחה מאירה הייתה לנו, לי ולאוריאל.
אור ושלווה, נתן לי אוריאל כבמטה קסם שינה את חיי, שינה את
מחשבתי, ואת דרך הסתכלותי.

אני מודה לכם שם למעלה, על כל מה שהענקתם לי. את מאור עיניי,
את נשימת אפי, ואת נישמתי.