"הידידים והקרובים, כל מי שרוצה, נא לעזור עם נשיאת המיטה. כל
מי שרוצה," אמר הרב בקול מונוטוני ועייף ליאות בוקר מוקדמת.

"לך תעזור כבר! קדימה, לך תעזור!"

הדמעות נקוו בזוויות עיניי רק כאשר ראיתי את האנשים יוצאים את
מכוניותיהם ועולים לכיוון בית ההספד. ידיי לא יכלו ללחיצות
החמות של הבאים, והשפלתי מבטי כדי שלא יסיקו על נימוסי. הרב
הציע את תנחומיו והשתתפותו, היא התקבלה בהסכמה שבשתיקה, והוא
החל להקריא את מלות ההספד, על האל הרחום והחנון היושב
במרומים.

"וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה"
(קהלת י"ב, 7) כתוב על לוח גדול בבית ההספד. ואמנם - דע מאין
באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון, ויכול
להיות שזה יעזור לך. כך ספד לה הרב, מלותיו הערלות מחדדות את
השתיקה הנבוכה, את הדמעות על הסנטר הרועד, את הניצוצות בעיניי
האם והאח הזועקים חרישית לשמוע ההלל לאל מלא הרחמים.

"מה גדלת, ממש חייל, לצבא - אתה מוכן. ומתי אתה מתגייס באמת?
טוב לשמוע שלא תלך לקרבי, הכי טוב - מול המחשב ולהסתכל עמוק
עמוק במחשב, לבהות בו. שלא תסתבך שם."

הקבר הטרי ניצב למול מבשרת ציון, מבשרת ירושלים, מקום מגוריה
האחרון. כמה סמליות בכך, וכי-אז אמר סבא, "מה קשה להם לבנות
מכאן גשר, ויוכלו אז לבקר כאן בקלות." גשר בין החיים לבין
המוות ביקש סבא להעביר, וגשר כזה לעולם לא יקום מעל הכביש סואן
המכוניות, הנוסעות אנה ואנה במסלול שתחילתו לא נודעה וסופו
נסתר לא פחות. וכשאתה מתבונן על מבשרת ציון העומדת מולך, ועל
אמא האוחזת בידך בכדי שלא להתמוטט וידיה מלאות זיעה קרה, שומע
את ההספד המאולתר של ראיסה לביתה היקרה שהלכה ממנה בטרם עת, -
הרי שאינך יכול שלא להסתמא מן הניגודים של החיים.

עיר שלמה של קברים נבנתה כאן, בהר המנוחות של גבעת שאול
בירושלים. נוסעים בדרך 1 ופונים לדרכים 7, 8 ו-9, אז פונים
לדרך 8 ומשם ממשיכים לדרך 9, לגוש מ"ח חלקה ט', לשורה א' קבר
57, שם היא שוכבת. עיר שלמה בנו כאן, מסתתים מצבות ברקע
ומתקינים את הקברים להביא למנוחה נכונה ומשכב שלום את כל
הנפטרים במקום זה.

"מה שלומך, כמה רזית! - הרי אי אפשר לזהות אותך כלל, הלוואי
עליי."

"איזו אישה נהדרת הייתה, חברים רבים היו לה, ראו - אלה מן
העבודה הגיעו ואף הביאו לה זר."

"הניחו אבן על הקבר הטרי, תמיד טוב להניח אבן בשביל זה וזה."

עלייך כבר הניחו אבנים כבדות, דרכו עליהן בנעליהם והסתירו את
דריכותיהם ועקבותיהם באדמה טרייה שכיסו בה את קברך. ביקשו
שתבקשי בעד כולנו שם בשמיים שעה שגופך נח כאן בשלום ונשמתך
נצררת בצרור החיים סמוך לכסא הכבוד. אך מה טעמן של מלים ריקות
אלה כלעומת תנועת יד המוציאה את המטלית מן הכיס הפנימי של
המעיל, לנגב את הדמעות הנאגרות בקמטי הפנים ומתחת למשקפיים.

הדמעות יורדות ונוטפות אל הלחיים, אל זוויות הפה, נושאות את
טעמן המר והמלוח מעורב בטעם הבלתי-נסבל של האפטר-שייב. שילוב
זה דוקר וצורב את העור, ואיני מבקש למחות אותו מפניי.

"להתראות לכם, רק בשמחות, תהיו בריאים, תזכו למצוות. בעלי
הרכבים, סעו-נא אחריי. ניסע בשיירה." ורק כך, בשיירה, אנו
יוצאים את בית הקברות הזה, כאילו מפחדים ללכת משם לבד.